על אריות ושפנים

ראשית ועיקר - אני מצדיע לצה"ל מרכין ראשי ביראה למפקדים ולחיילים ה"פשוטים", הלוחמים בעוז ובגבורה שאין לי די מלים לתארם, בעזה ובגזרות אחרות. הגילוי הנאות המתבקש הזה מאפשר לי לא רק להטיל ספק בהגיונה של אחת הפעולות, אשר על פניה נראית לא רק בלתי הגיונית אלא – איך להגדירה בזהירות - טיפשית ומיותרת.

ומעשה שהיה, כך פורסם, כך היה: צה"ל הטיל מהאוויר כרוזים בחאן יונס, אשר בהם נכתב, בתמצית, המיועדת לעיניהם של "פעילי חמאס". שורת מחץ, המוכרת גם בערבית: "חשבתם שאתם אריות, אבל אתם שפנים".

האמת? התקשיתי להאמין כמה נמוך יורד מי שמטיל כרוז בנוסח זה (בקירוב) ממרומים. את מי משרתת היהירות הרברבנית המביכה הזאת? למי היא מועילה? האם היא תניא מי מהמרצחים לצאת מהמנהרה ולהרים את ידיו? האם היא לא עלולה - חלילה  להשיג תוצאה הפוכה, קטלנית, מזו שהיא נועדה להשיג? אני לא מדבר רק על חוסר הטעם, על הילדותיות; אני מדבר, כלומר כותב, על אי קיום הציווי המוסרי - בנפול אויביך, קל וחומר טרם נפילתו. יש לנו, על פי מקורות זרים (ומדליפים מוכרים) צבא חזק מספיק, כדי לנצח בתחבולות סמויות ולא בניפוח שרירים גלוי.

אין להוציא מכלל אפשרות שזהו מהלך טקטי, מחושב, שנועד לחולל שינוי תודעתי בקרב האויב. להאיץ – באמצעותו - את הדינמיקה של כניעתו, והסללתה לתוך תהליך אשר סופו המצופה - לא רק אבדן היכולת להוסיף להילחם אלא שלילה של הרצון לעשות זאת. ריסוק המוטיבציה. ובכל זאת - כאשר אני שוקל את התועלת (לכאורה) של מעשה זה מול הנזק שהוא עלול לחולל, אני נותר בתמיהתי: מי הגה את רעיון העוועים הזה ומי חשב שנכון להוציאו לפועל.

נ.ב. היזהרו גם משפנים, כי גם הם עלולים לפוצץ מטענים.

הכרזה של צה"ל. רברבנות מביכה (הצילום ממעריב)

בועות

מפתה לבעבע בועות במים שקטים, כמו שעשינו בילדותנו, בבריכת הילדים, כשהיינו מדמים עצמנו מפכפכים כדגים. חיינו בתוך בועת הילדות, כעובר במי שלייתו החמימים, ניזונים מהמשק האוטרקי, פיזי ונפשי, של הקיבוץ. ככל שהדבר ייפלא, יש גם כיום, בעוד המלחמה ניטשת, שמעדיפים לחיות בתוך בועה. להינתק במודע מרעשי הרקע הרמים שלה. הם מתכנסים בתוך עצמם, מספיקים לעצמם, אוטמים את כל חושיהם, כדי  שהמלחמה לא תחדור ותחלחל אליהם, חלילה.

לפני ימים אחדים, שוחחתי עם ידידה שמנסה לכתוב בימים אלה את הרומן הראשון בחייה. זה היה יום שבו נהרגו חמישה לוחמים. פתחתי את השיחה עמה בבשורה מרה זו. האמירה שלי חצתה את אוזנה במהירות, לא הותירה בה שום רישום, שום חותם. במקום להגיב עליה, כמתבקש, כמצופה, להביע כאב, צער, משהו, היא אמרה "חוץ מהרומן שאני שקועה בו לא מעניין אותי כרגע כלום, לא מלחמה, לא שלום, כלום". משונים הם בני אדם: יש כאלה שחיים בזוועות, יש כאלה שחיים בבועות.

איוב

בכיתה י"א ביקשה מאתנו המחנכת הדגולה שלנו, ציפקה, להכין עבודה שכותרתה - האם איוב הוא יחיד שסובל, או נציגו של סבל? אני זוכר שהשאלה הזו ייסרה אותי. בשלב מסוים היא ממש ניסרה אותי לשניים. גילוי נאות: אני זוכר שעמלתי ושקדתי עליה רבות וממושכות, אבל אינני זוכר מה היתה מסקנתי. השאלה הזו שבה להעסיק אותי ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר.

יש סבל פרטי, זוגי, משפחתי, קהילתי, יישובי, קיבוצי, מדינתי. אני לא יודע אם יש דרגות לסבל, אבל אולי יש לו מעגלים שונים, כמו מעגלים שנפתחים והולכים, הולכים וגדלים, כמי נהר שוקטים, אשר אבן מושלכת לתוכם. ככל שמעגל הסבל קטן יותר, כך אני מעז להניח, הוא חריף וצורב ומייסר יותר. איובי יותר. חדשות לבקרים נמסרות בימים (ובלילות) אלה בשורות איוב למשפחות. הן חשות את משמעותו של הסבל הראשוני, התנ"כי, האיובי. העולם מתקדם ומשתכלל, אבל הסבל נותר גולמי, גרעיני. סבלו של איוב.