בעוד כולנו שקועים במאבק הארצי להצלת הדמוקרטיה הישראלית, אצלנו בבית פנימה – קורים תהליכים כמעט זהים לאלה נגדם אנחנו יוצאים למחות ברחובות ובצמתים

ראשית גילוי נאות: תמכתי במהלך שינוי אורחות חיים שנקבע בקיבוצי ב-11.9.2011.

כמו רבים האמנתי אז ועודני מאמינה, שלא ניתן היה להמשיך לקיים קיבוץ שיתופי כפי שהכרנו.

המציאות הייתה עזיבה מסיבית של בני/ות קיבוץ מוכשרים ואיכותיים, שלא ראו את עתידם "בגובה הדשא" של הקיבוץ השיתופי, בעוד בנים/ות רבים, ללא כושר התפרנסות ופרנסה, נשארים מטעמי נוחות. זה היה דגם כלכלי וחברתי ללא עתיד.

התהליך שקדם ליום השינוי היה בקיבוצי ארוך, קשה, מקטב ופוגעני – גם ברמת הפרט וגם ברמת הקהילה.

בסופו, כאשר הגענו להצבעה השלישית (אולי הרביעית?) בה הוחלט לעבור להיות "קיבוץ מתחדש", כבר  היינו קהילה מותשת ושסועה למחנות, עם תקנון שינוי שכולו פשרות – עליהן אנחנו משלמים עד היום.

***

בשנים הראשונות לא הבנו את עומק הפגיעה בפרט. רק לאחר שנתיים שלוש החלה לחדור ההבנה, שקבוצת ניהול קטנה, בסיוע משרד עורכי דין, מקבעת נורמות ניהול וקבלת החלטות "מתחדשות", תוך שהיא מנכסת לעצמה כוח חסר בקרה ובלמים; כוח בלתי מוגבל זה נשען על "תקנון הקיבוץ", שעיקרו: הגנה על ממלאי תפקידים ועורכי דינם. בעוד זכויות הפרט כלל אינן מוזכרות ו/או קיימות בו. ומאז הפערים וחוסר השוויון רק גדלים ומתרחבים בהשוואה ל"קיבוץ השיתופי".  

כך הגענו למצב הנוכחי, שבו מנהלי הקהילה וקבוצת חברים מקורבי שלטון, מחזיקים בידם כוח עצום (כלכלי, חברתי וחקיקתי) המתוחזק על ידי מערכת מיסוי פרוצה לכל גחמה או צורך נקודתי.

בימים אלו ממש, בקיבוץ בו אני מתגוררת, נכפה על כל בית אב לחתום על הסכם חד צדדי עב כרס ונספחים מאיימים, שרוב החברים, גם אם היו רוצים לקרוא ולהבין את השלכותיו העתידיות – לא היו בידיהם הכלים המשפטיים.  

עיקר מטרתו של הסכם זה היא העמקת והרחבת החקיקה המרחיבה ומעמיקה את שליטת ההנהלה ומנגד מקטינה את חופש הבחירה של החברים בחייהם.

איך זה קרה? במשך שנים, תחת מסך עבה של ישיבות, אספות קיבוץ, צוותים שקמו ונפלו, מצגות צבעוניות ומעוצבות, פרסומים בעלון הקיבוץ – תמיד דיברו על "שיוך". זו המילה שחזרה אין ספור פעמים: ש-י-ו-ך. והתודעה? מה היא יכולה לעשות? הפנימה "שיוך".

ועכשיו, ברגע האמת כשצריך לחתום ולהתחייב, לא שיוך ולא נעליים.

עכשיו הטרמינולוגיה כבר נאלצת להיצמד לחוק ולאמת. ומה שנקרא עד היום "שיוך" הפך בהינף מקלדת המחשב הנייד של עורכי דין מיומנים, למה שהיה בעצם מההתחלה: "הסכם חכירת משנה".

הקיבוץ חוכר מרמ"י ואנחנו חוכרי משנה מהקיבוץ. אבל שיוך – זה לא!

בשביל כל "היושרה החלולה" הזאת אכן צריך הסכם עב כרס עם שלושה נספחים מיוחדים, שגם עורכי דין מנוסים הולכים בו לאיבוד. על אחת כמה וכמה חברי קיבוץ פשוטים ותמימים.

מאיימים עלינו, שאם לא נחתום על כל עמוד בנפרד בהסכם, נאבד את זכות ההורשה, שהייתה אחת מההבטחות המשמעותית ביותר במאבק שקדם ליום ההכרעה על המעבר למעמד של "קיבוץ מתחדש".

באופן מתוחכם ומניפולטיבי, הופך אותנו ההסכם עליו אנחנו נדרשים לחתום לפושעים בפוטנציה, תוך שאנחנו מעבירים לידי עורכי הדין שליטה מלאה על עתידנו ועתיד היורשים שלנו, שבעיקר למענם עברנו את נתיב הייסורים המשסע והמקטב, כדי להפוך "לקיבוץ מתחדש".

ומבחינתי האישית לא נורא, שכל "חגיגת העניים" הזאת תתאפשר לאחר שנעביר סכומי כסף יפים, גם באופן פרטני וגם כקהילה, לעורך הדין "הנאמן". כלומר, אנחנו נתונים עכשיו ביתר שאת ליושרה, לשקיפות וההגינות של ההנהלה ועורכי דינה. תכונות וערכים, שלא היו שם מלכתחילה.  

אבל מה שבאמת בלתי נתפש, שכל זה קורה כאשר אותם חברים המחויבים לחתום, יוצאים בהמוניהם כבר שלושה חודשים, שבת אחרי שבת,  למחות נגד הממשלה וחוקיה החדשים, שיהפכו אותנו לדיקטטורה.

סליחה, אמרתי "אותנו"? טוב, התכוונתי למדינה כמובן.

איך זה,  שרבים מהחברים כלל לא שמו לב ולא מבינים, שבחסות סערת המאבק הארצי להצלת הדמוקרטיה הישראלית בו כולנו שקועים, אצלנו בבית פנימה, קידמו תהליכים כמעט זהים לאלה נגדם אנחנו יוצאים למחות ברחובות ובצמתים.

מכאן ברור, שעל ערבות הדדית איש כבר אינו מדבר ואיש אינו מצפה. המדד היחידי הוא כסף. והרבה כסף. 

או כפי שאמר דה-גול: כל חברה והמנהיגים להם היא ראויה.