כשהאבק ישקע, התמונה תתבהר ותצטלל. ה"אפטר שוק" יהיה כואב בהרבה מהשוק. תהיו חזקים

 

"גבולה של שפתי הוא גבול מחשבתי. אני יודע רק את מה שיש בכוחי להביע במילים". נזכרתי באמירה הזאת של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) – אחת מרבות  שבאמצעותן הסביר את הקשר בין השפה לחשיבה - כשתהיתי ביני לביני כיצד לתאר את מה שאירע בבוקר שמחת תורה ב-7.10, ומאז. לא מצאתי דרך לדייק זאת במילים: רצח בנות שמונים ויותר, רצח תינוקות, שריפת בתים, כמות הנרצחים. העיניים ראו, האוזניים שמעו, מילים לא נמצאו כדי לתאר.

 

"אל תחפש הגדרה, אל תחפש השוואות לעבר" שח לי חברי אלחנן, מורה לפילוסופיה בעצמו, "תעסוק בעובדות". 

 

הנה כמה תובנות, מתוך פיזור דעת.

 

בוגי

בהיותו שר ביטחון, נשאל בוגי יעלון האם צה"ל יוכל לפגוע במתקני הגרעין של איראן לאחר שהמשטר קברם מאות מטרים בעומק האדמה ... הוא ענה (בערך, מן הזיכרון): "על כל מחסום ומקלט שבונה המוח האנושי, מוח אנושי אחר יכול להתגבר."

 

חשבתי על כך בהקשר של המכשול התת קרקעי בגבול עזה, על גודש החיישנים והמצלמות במיליארדים, על איך מה שנועד להיות מחסום מאיים, חיש קל הפך לאוטוסטרדה. בוגי צדק: כל מחסום ניתן לעקוף, או לנפץ. אבל לא חשבתי שבקלות כזאת.

***

שבתי טבת צירף לספרו על משה דיין איור שבו שרבט דיין דימוי של עצמו: האיור היה של יעד מבוצר, מוקף חומה גבוהה, לכאורה בלתי עבירה. אלא שבתחתית החומה מופיע עכבר, החופר מחילה מתחתיה. מה שדימה דיין לעשות כעכבר מתחת לחומה, עשו מחבלי החמאס מעליה. כמה פשוט. לכאורה.

 

יעלון: אין מכשול בלתי עביר (מעמוד הפייסבוק)

 

אני מביט על ההר "המחושמל", הממוגן והמבוטן, שלרגליו שוכן קיבוצי ותוהה עד כמה אנו מוגנים. שהרי "אם לא ייעורו כל מלחיה", זה יכול לקרות גם לנו. אנו שמים מבטחנו בטכנולוגיה, שולחים גדודים לשמירה בגדה, מדללים  כיתות כוננות, והולכים לנוח... ההתראה הרי הבטיחה לצפצף. לתת סיגנל.  

 

בר לב

ויכוח גדול היה כאן ב-1968, סביב הקמתו של קו בר לב, לאורך תעלת סואץ. המתווכחים היו האלופים אריק שרון וישראל טל, חסידי קרב התנועה, מול הרמטכ"ל חיים בר לב ואחרים (כבר לא זוכר מי) שרצו קו מוצבים קשיח על שפת המים.

 

סופו של קו בר לב, כמו של מוצב החרמון, ידוע. בונקר מעניק תחושת בטחון, אך הוא גם מוביל לתרדמת: שכפ"ץ, רדאר,  חיישנים, לא יעצרו מחבלים אם איש לא התריע על בואם.

קו בר לב זיכהו כרמטכ"ל, בתואר "איש השנה" של "העולם הזה", ואת ישראל בתואר: "מצודת בר לב".  

 

תהליך ההתבצרות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, שבא עם היותה מיני אימפריה, שינה את אופי הלחימה של צה"ל. יותר משחק בונקר, פחות משחק התקפה. יותר קיבעון, פחות גמישות ויוזמה.

פעם ב-50 שנה נגזר עלינו ללמוד את הלקח: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. לא טוב להיות גלית.

 

 

חיים בר לב. להתבצר

 

היהודי הנודד

שלושה שבועות של פליטות מחוץ "לקיבוץ הגדר" שלנו – עד שלשום בביתה של בתנו ומאז במלון צפוני - הם זמן מספיק כדי להרהר במסע הנדודים הזה שנכפה עלינו, בתועלתו והגיונו. מותר לספר: הסיבה המרכזית לפינוי של יישובי הגדר הוא חשש מפני חדירות, שהרי טילים נוחתים גם הרחק מאיתנו. ב-2006 הרגו טילי חזבאללה יהודים בחיפה וערבים בנצרת.

 

השאלה אם רק מפני חשש מפני חדירה ראוי לפנות חבל ארץ שלם, כשאיש איננו יודע לכמה זמן. הפינוי הזה מכיל  תוכן סמוי. עיקרו: אנחנו מייחסים לאויב יותר נועזות לתקוף מאשר לנו – צה"ל והתושבים – יכולת להתגונן. המסקנה: בואו נתקפל. השאלה אם  נכון לפעול כך. את קיבוצי עמק בית שאן לא פינו במלחמת ההתשה, למרות שהיו תחת הפגזות קשות.    

 

אינני אסטרטג גדול, אינני אסטרטג בכלל ובכ"ז אני חש שמשהו השתבש בתפיסת ההגנה המרחבית שלנו. גם כאן אימצנו את שיטת הבונקר.

 

מבלי להישמע הדיוט אציע למקם יותר יחידות לוחמות סביב היישובים שבסכנה ובאזורם, שיהיו בתוכם יותר נושאי נשק אפקטיביים, שיהיה יותר מודיעין לגבי תוכניות האויב ואם צריך לצאת גם אל "מחוץ לגדר" כדי לבולמו. ישובים קמו כדי לסמן את קו הגבול ולהגן עליו. והנה ברגע האמת הם מתפנים ותושביהם נעשים גולים בארצם. לא אומר שפינוי פסול לחלוטין, אך זה נעשה פתרון קל מדי. ומה חושב על כך האויב, שבמחי איום, מחולל כאן "נדידת עמים", שלא בהכרח נחוצה...

 

איילת

קשה לי לגעת בלב הטרגדיה ובעומקה, באסון שכאמור אינני מוצא לו הגדרה. את איילת גודארד מבארי אני מתקשה להסיר ממחשבותיי. מה פתאום איילת? כי איילת ומני בעלה היו פרסומת לחיים ולחברות.

 

כששמענו על המתחולל בבארי, אמרתי לזוגתי: "אני מקווה שאיילת ומני בסדר". כמה דקות אחר כך, קלט שדר הטלוויזיה את קריאותיה-לחישותיה בטלפון הנייד: "זאת איילת, תוציאו אותנו מכאן..." איזו נואשות; כמה רחוק מה"הלו" הצחקני שלה..

שנינו שמענו אותה. "הנה קיבלת תשובה מה עם איילת", אמרה לי זוגתי.

 

ביתם של איילת ומני - שעל הרצחו נודע עוד קודם -  בבארי, היה לי, כמו לרבים, עוגן בנסיעותיי דרומה, בעיקר בבואי לדווש במסלולי "הסינגלס" בשדות הקיבוץ. לא אחת הם דיוושו איתנו. זה מסלול די מורכב לחתיארים כמוני והם היו מיומנים.

 

איילת ומני גודארד. פרסומת ולחברות  ( noflim.org.il)

 

באחת הפעמים, חברה איילת אל אלחנן, חבר לדיוושים רבים (ולא רק) ואלי. עשינו את פנינו לנחל עוז. איילת ליוותה והדריכה: נחביר, מפעל הגופרית, יד אנז"ק - המונומנט לזכר החיילים מאוסטרליה וניו-זילנד שלחמו כאן בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם הראשונה -  ולסיום: מבט אל הרצועה.

 

כאן איילת עזבה אותנו, לא לפני שהסבירה באיזו דרך עדיף להמשיך. היא אמרה שעליה לחזור לקיבוץ.

המשכנו לדרכנו, סיירנו בנחל עוז, נפגשנו עם חבר "מהשכבה", ופנינו לשוב לבארי, אל ביתם של איילת ומני.

 

בדרך חזרה התברברנו בין השבילים; היה כבר חם והדרך התארכה והתפתלה,בטרם מצאנו את כביש העפר המוליך לקיבוץ. הגענו בשעה איחור.

תשושים ועייפים ראינו את מני "מנפנף" מעל המנגל.

 

-    "למי זה"? שאלתי את איילת.

-    "מה זה למי"? זה לכם"!, היא ענתה.

-    "ומה איתך ועם מני"?

 "חיכינו לכם, לא ידענו שתתעכבו, אז אמרנו: 'נמתין ונעשה על האש'".

"ולא אכלתם עד עכשיו"?

"לא, חיכינו לכם..."

מה אומר, זה היה אחד הדיוושים הטעימים בחיי.

 

גיא הצלמוות שקם היום בין בארי לנחל עוז, שקק אז חיים, כלניות פרחו והיו מני ואיילת. שתי פרסומות לחיים.  

 

משהו

במלחמת ששת הימים וביום כיפור נהרגו הרבה יותר קיבוצניקים מאשר חלקם באוכלוסייה, כי הם גילו אחריות כלפי המדינה.

בשמחת תורה השנה נטבחו הרבה יותר קיבוצניקים מאשר חלקם באוכלוסייה, כי המדינה לא גילתה אחריות כלפיהם.

 

חשש

בתוך הכאוס אנשים משלבים ידיים כדי לא ללכת לאיבוד. זה נוסך אופטימיות. "ביחד ננצח, מה שהיה כבר לא יהיה". אני בספק. כשהאבק ישקע, התמונה תתבהר ותצטלל. אז תגיע שעת חשבון, שאיננה תחת אש. אני חושש שה"אפטר שוק" יהיה כואב בהרבה מהשוק. תהיו חזקים.