מחשבות על מה שאין מילים כדי לתארו | עזרא דלומי
כשהאבק ישקע, התמונה תתבהר ותצטלל. ה"אפטר שוק" יהיה כואב בהרבה מהשוק. תהיו חזקים
"גבולה של שפתי הוא גבול מחשבתי. אני יודע רק את מה שיש בכוחי להביע במילים". נזכרתי באמירה הזאת של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) – אחת מרבות שבאמצעותן הסביר את הקשר בין השפה לחשיבה - כשתהיתי ביני לביני כיצד לתאר את מה שאירע בבוקר שמחת תורה ב-7.10, ומאז. לא מצאתי דרך לדייק זאת במילים: רצח בנות שמונים ויותר, רצח תינוקות, שריפת בתים, כמות הנרצחים. העיניים ראו, האוזניים שמעו, מילים לא נמצאו כדי לתאר.
"אל תחפש הגדרה, אל תחפש השוואות לעבר" שח לי חברי אלחנן, מורה לפילוסופיה בעצמו, "תעסוק בעובדות".
הנה כמה תובנות, מתוך פיזור דעת.
בוגי
בהיותו שר ביטחון, נשאל בוגי יעלון האם צה"ל יוכל לפגוע במתקני הגרעין של איראן לאחר שהמשטר קברם מאות מטרים בעומק האדמה ... הוא ענה (בערך, מן הזיכרון): "על כל מחסום ומקלט שבונה המוח האנושי, מוח אנושי אחר יכול להתגבר."
חשבתי על כך בהקשר של המכשול התת קרקעי בגבול עזה, על גודש החיישנים והמצלמות במיליארדים, על איך מה שנועד להיות מחסום מאיים, חיש קל הפך לאוטוסטרדה. בוגי צדק: כל מחסום ניתן לעקוף, או לנפץ. אבל לא חשבתי שבקלות כזאת.
***
שבתי טבת צירף לספרו על משה דיין איור שבו שרבט דיין דימוי של עצמו: האיור היה של יעד מבוצר, מוקף חומה גבוהה, לכאורה בלתי עבירה. אלא שבתחתית החומה מופיע עכבר, החופר מחילה מתחתיה. מה שדימה דיין לעשות כעכבר מתחת לחומה, עשו מחבלי החמאס מעליה. כמה פשוט. לכאורה.
יעלון: אין מכשול בלתי עביר (מעמוד הפייסבוק)
אני מביט על
ההר "המחושמל", הממוגן והמבוטן, שלרגליו שוכן קיבוצי ותוהה עד כמה אנו
מוגנים. שהרי "אם לא ייעורו כל מלחיה", זה יכול לקרות גם לנו. אנו שמים
מבטחנו בטכנולוגיה, שולחים גדודים לשמירה בגדה, מדללים כיתות כוננות, והולכים
לנוח... ההתראה הרי הבטיחה לצפצף. לתת סיגנל.
בר לב
ויכוח גדול היה כאן ב-1968, סביב הקמתו של קו בר לב, לאורך תעלת סואץ. המתווכחים היו האלופים אריק שרון וישראל טל, חסידי קרב התנועה, מול הרמטכ"ל חיים בר לב ואחרים (כבר לא זוכר מי) שרצו קו מוצבים קשיח על שפת המים.
סופו של קו בר לב, כמו של מוצב החרמון, ידוע. בונקר מעניק תחושת בטחון, אך הוא גם מוביל לתרדמת: שכפ"ץ, רדאר, חיישנים, לא יעצרו מחבלים אם איש לא התריע על בואם.
קו בר לב זיכהו כרמטכ"ל, בתואר "איש השנה" של "העולם הזה", ואת ישראל בתואר: "מצודת בר לב".
תהליך ההתבצרות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, שבא עם היותה מיני אימפריה, שינה את אופי הלחימה של צה"ל. יותר משחק בונקר, פחות משחק התקפה. יותר קיבעון, פחות גמישות ויוזמה.
פעם ב-50 שנה נגזר עלינו ללמוד את הלקח: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. לא טוב להיות גלית.
חיים בר לב. להתבצר
היהודי הנודד
שלושה שבועות של פליטות מחוץ "לקיבוץ הגדר" שלנו – עד שלשום בביתה של בתנו ומאז במלון צפוני - הם זמן מספיק כדי להרהר במסע הנדודים הזה שנכפה עלינו, בתועלתו והגיונו. מותר לספר: הסיבה המרכזית לפינוי של יישובי הגדר הוא חשש מפני חדירות, שהרי טילים נוחתים גם הרחק מאיתנו. ב-2006 הרגו טילי חזבאללה יהודים בחיפה וערבים בנצרת.
השאלה אם רק מפני חשש מפני חדירה ראוי לפנות חבל ארץ שלם, כשאיש איננו יודע לכמה זמן. הפינוי הזה מכיל תוכן סמוי. עיקרו: אנחנו מייחסים לאויב יותר נועזות לתקוף מאשר לנו – צה"ל והתושבים – יכולת להתגונן. המסקנה: בואו נתקפל. השאלה אם נכון לפעול כך. את קיבוצי עמק בית שאן לא פינו במלחמת ההתשה, למרות שהיו תחת הפגזות קשות.
אינני אסטרטג גדול, אינני אסטרטג בכלל ובכ"ז אני חש שמשהו השתבש בתפיסת ההגנה המרחבית שלנו. גם כאן אימצנו את שיטת הבונקר.
מבלי להישמע הדיוט אציע למקם יותר יחידות לוחמות סביב היישובים שבסכנה ובאזורם, שיהיו בתוכם יותר נושאי נשק אפקטיביים, שיהיה יותר מודיעין לגבי תוכניות האויב ואם צריך לצאת גם אל "מחוץ לגדר" כדי לבולמו. ישובים קמו כדי לסמן את קו הגבול ולהגן עליו. והנה ברגע האמת הם מתפנים ותושביהם נעשים גולים בארצם. לא אומר שפינוי פסול לחלוטין, אך זה נעשה פתרון קל מדי. ומה חושב על כך האויב, שבמחי איום, מחולל כאן "נדידת עמים", שלא בהכרח נחוצה...
איילת
קשה לי לגעת בלב הטרגדיה ובעומקה, באסון שכאמור אינני מוצא לו הגדרה. את איילת גודארד מבארי אני מתקשה להסיר ממחשבותיי. מה פתאום איילת? כי איילת ומני בעלה היו פרסומת לחיים ולחברות.
כששמענו על המתחולל בבארי, אמרתי לזוגתי: "אני מקווה שאיילת ומני בסדר". כמה דקות אחר כך, קלט שדר הטלוויזיה את קריאותיה-לחישותיה בטלפון הנייד: "זאת איילת, תוציאו אותנו מכאן..." איזו נואשות; כמה רחוק מה"הלו" הצחקני שלה..
שנינו שמענו אותה. "הנה קיבלת תשובה מה עם איילת", אמרה לי זוגתי.
ביתם של איילת ומני - שעל הרצחו נודע עוד קודם - בבארי, היה לי, כמו לרבים, עוגן בנסיעותיי דרומה, בעיקר בבואי לדווש במסלולי "הסינגלס" בשדות הקיבוץ. לא אחת הם דיוושו איתנו. זה מסלול די מורכב לחתיארים כמוני והם היו מיומנים.
איילת ומני גודארד. פרסומת ולחברות ( noflim.org.il)
באחת הפעמים, חברה איילת אל אלחנן, חבר לדיוושים רבים (ולא רק) ואלי. עשינו את פנינו לנחל עוז. איילת ליוותה והדריכה: נחביר, מפעל הגופרית, יד אנז"ק - המונומנט לזכר החיילים מאוסטרליה וניו-זילנד שלחמו כאן בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם הראשונה - ולסיום: מבט אל הרצועה.
כאן איילת עזבה אותנו, לא לפני שהסבירה באיזו דרך עדיף להמשיך. היא אמרה שעליה לחזור לקיבוץ.
המשכנו לדרכנו, סיירנו בנחל עוז, נפגשנו עם חבר "מהשכבה", ופנינו לשוב לבארי, אל ביתם של איילת ומני.
בדרך חזרה התברברנו בין
השבילים; היה כבר חם והדרך התארכה והתפתלה,בטרם מצאנו את כביש העפר המוליך
לקיבוץ. הגענו בשעה איחור.
תשושים ועייפים ראינו את מני "מנפנף" מעל המנגל.
- "למי זה"?
שאלתי את איילת.
- "מה זה למי"? זה לכם"!, היא ענתה.
- "ומה איתך ועם מני"?
"חיכינו לכם, לא ידענו שתתעכבו, אז אמרנו: 'נמתין ונעשה על האש'".
"ולא אכלתם עד עכשיו"?
"לא, חיכינו לכם..."
מה אומר, זה היה אחד הדיוושים הטעימים בחיי.
גיא הצלמוות שקם היום בין בארי לנחל עוז, שקק אז חיים, כלניות פרחו והיו מני ואיילת. שתי פרסומות לחיים.
משהו
במלחמת ששת הימים וביום כיפור נהרגו הרבה יותר קיבוצניקים מאשר חלקם באוכלוסייה, כי הם גילו אחריות כלפי המדינה.
בשמחת תורה השנה נטבחו הרבה יותר קיבוצניקים מאשר חלקם באוכלוסייה, כי המדינה לא גילתה אחריות כלפיהם.
חשש
בתוך הכאוס אנשים משלבים ידיים כדי לא ללכת לאיבוד. זה נוסך אופטימיות. "ביחד ננצח, מה שהיה כבר לא יהיה". אני בספק. כשהאבק ישקע, התמונה תתבהר ותצטלל. אז תגיע שעת חשבון, שאיננה תחת אש. אני חושש שה"אפטר שוק" יהיה כואב בהרבה מהשוק. תהיו חזקים.
אוי לא לעולם כולו המזרח תיכון שבו
הייתי רוצה להוסיף כי אנחנו במזרח התיכון ובמזרח התיכון הכללים שונים משאר רב המקומות העולם. מילותך מילים כדורבנות. אבל כאן במזרח התיכון, לדאבוני החזק והכח שולטים. הם אלה שמתווים מדיניות. עם ישראל הוא החזק ולו יש את הכח, ברם במשך השנים שכחנו להשתמש בחוזק ובכח, בעליונות בחוכמה ובעורמה. כאן באזור אין דמוקרטיה. הצד השני, בעל משנה סדורה כתובה להרוג בכל מחיר את "החזירים" "העכברים"- כך הם מכנים את היהודים. לא יעזרו 40 שנים להחליף דור עזתי מחונך לשלום וחיים וגם לא 400 שנים, לדאבוני לא יעזור. אם נבין שעל חרבנו אנחנו חיים, כי אנחנו עם מקדשי החיים והם אסופי עמים המקדשים את המוות, אז גם נשכיל להבין, מה שהיה טמוע בנו תמיד, כי "הקם להורגך השכם להורגו", הוא לא סתם ביטוי מצוץ ותלוי באוויר, כי אם דרך חיים. כאשר עם ישראל השתמש בזה, ניצחנו, יצרנו כח הרתעה, חיינו בשלווה וגם הגענו להסכמי שלום עם מדינות האזור, כמו מצרים וירדן. רק מתוך שימוש בכח כשנדרש הגענו להשגים, כי כך פועל המזרח התיכון. היהירות של המדינה והצבא כי בחוכמה, באמצעים הטכנולוגיים נעשה לנו "הגנה", היא טעות חמורה שעלתה לנו בהרוגים, פצועים, חטופים, ואפשר לומר בהרכנת ראש, באזרחים שחוטים. פה במזרח התיכון, צריך להפגין כח ותמיד רגע אחד לפני כדי לשרוד. צריך לקום להרוג רגע אחד לפני שקמים להורגך, צריך להיות עם היד על הדופק כי קיים רצון מתמיד במזרח התיכון לשחוט ולהרוג. עצם העובדה שיש לעם ישראל כח וחוזק ואת כל הכלים הדרושים לחיות ולנצח, הרי הם שווים כקליפת השום אם לא נעשה בהם שימוש ובעיתוי הנכון. העיתוי היה אמור לקרות כמה רגעים לפני ה 7 באוקטובר, והכתובת הייתה כתובה על הקיר ולא ב 8 באוקטובר שהמעשה כבר נעשה. די כבר להגיב. די כבר לחשבן. די כבר להצטדק בפני כל העולם. יש לנו את המוסר הפנימי לחיים, לשלום, לדמוקרטיה ואף אחד לא ייקח את זה מאיתנו, ולכן אם נפעל בכח בתקיפה ולא כתגובה, כאשר אנו מאמינים שצריך להגן על אזרחנו, לא יישנו מראות מזוויעות שהדמיון לא יכול להעלות על הדעת והמח אינו יכול להכיל, ולא נאלץ להזיז ובטח לא לפנות תושב אחד מביתו. ארה"ב היא מעצמת העולם, וכשצריך מבינים כולם שבעל הבית השתגע ולא מעזים לפצות פה, גם אם המעשים נראים לעיתים לא פורפורציונאליים. מתי ישראל תבין שהיא מעצמת המזרח התיכון, וכן לפעמים בעל הבית צריך להשתגע במזרח התיכון. כגזירה שווה, עלינו לתקוף ולפעול בגזרת הלבנון ולהסיר את האיום הקיומי, ולא להגיב מידה תחת מידה. הרי כשהכל יירגע, נסרראלה ימח שמו, ימתין שנה שנה וחצי, הכוחות העומדים על המשמר בגבול הצפוני יתפנו, והוא ישכפל את מה שנעשה בדרום במכפלות, ואלוהים ישמור אותנו. מדוע אני צריך לשמוע מאשתי היקרה שהיא לא מוכנה לחזור לגור בראש הנקרה אם לא ירחיקו את אוייבנו מהגבול?! מדוע?! אני ערג לחזור לביתי, אני מאושר במקומי 20 שנים. אם אני החזק במזרח התיכון, מדוע אני זה שלא יכול לחזור לביתי חודש, חודשיים ואולי לעולם לא?! אם אני החזק, ומה שאני מבקש הוא לחיות בשקט ובשלום, והחלש לכאורה דורש את חיינו 24/7 וחי את המוות של אזרחנו, תמוה בעיני מדוע שאני ורבים כמותי לא יכולים באמצעות מנהיגנו וצבאנו להרחיק את האוייב מהגבול ולהכות בשורש הרוע כל פעם שהוא מאיים לצמוח מחדש, בלי להמתין שנים שהרע יהפך לגזע איתן ומחומש כדבעי?! במהלך חיי למדתי, כי עלי לעשות את מה שאני חושב ומאמין שנכון הוא לעשות, כי על ברכי הדמוקרטיה חונכתי, כי את ערכי המוסר היהודי ינקתי, כי יש לכבד אדם באשר הוא אדם. אז די עם ההתחסדות. ברור שעל כל מעשה שלי, יהיו כאלה שישבחו אותי ואחרים יגנו אותי, וזו הסיבה שאני נאמן למצפוני ועושה את מה שאני מאמין שנכון לעשות. כך גם מדינת ישראל שלנו צריכה לנהוג, לעשות את מה שהיא מאמינה שצריך לעשות ומועד, ללא צורך לחכות לתגובת מזכ"ל האו"ם שמגנה את פעולות צה"ל בעזה ומתעלם מהשחיטה בדרום, לשקט המקפיא של הצלב האדום שאפילו לא פונה לחמס או ל"עם הפלסטינאי" לדרוש אות חיים מילדים, נשים וזקנים חטופים המהווה פשע מלחמה וגם לא לתמיכה של מדינות אירופה וארה"ב כי זכותה של ישראל להגן על עצמה. כל אלה דיבורים, ובמזרח התיכון צריך לעשות ויפה שעה אחת קודם. העולם שלנו, כולל כל מדינה על פני כדור הארץ, גם יתעורר לו בשלב כלשהו, כי השלב הראשון קודם ל 7 באוקטובר, החל בהפגנות בעזה כנגד עם ישראל, אימונים בצמוד לגבול והסתיים בפעולות הרס וחמס. גם בעולם אנחנו רואים כח הפגנתי עצמתי של תומכי הפלסטינאים, הפגנות שעקב בצד אגודל הופכות גם אלימות עד למקרה רצח ספוראדי של יהודי במגפון או הכאת סטודנטים יהודיים ברחבי האוניברסיטאות. זו רק שאלה של זמן שבעולם כולו או חלקו יחלו פעולות שחיטה והרס בשם הדת. השאלה הנשאלת, האם כאשר העולם יתעורר ישראל תהיה עדיין קיימת? לא הייתי ממתין לתשובה לשאלה זו. במקום מדינתי הייתי עושה ולא מדבר, הייתי מבצע ולא ממתין, הייתי משתמש בכח שקיים אצלי רגע או שניים לפני שקמים להורגי, ולא רק מצהיר כי יש לי כח כזה וחכן הזהרו מפניי, כי זה לא עובד פה. הייתי מגן על משפחתי ולא באופן פורפוציונאלי, כי להשאר בחיים ולשרוד מאיום אוייב שבאופן אובססיבי ותמידי נכסף להורגך, אין דרכים יפות להצדיק את רצוני לחיות בשלום, משום שאין צורך להצדיק דבר כזה. הלוואי שישוב לנו החוסן להתקיף את האוייב ללא מורא רק כשצריך ורגע אחד עוד קודם, כדי לחיות בשקט, כדי להשאר בביתנו ללא מורא, כמו שתמיד חוזר לו החוסן הקיים בעמנו, בעורף שלנו ולאזרחנו בהגנה על מולדתנו. "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" ולא רק במילים אלא במעשים. אנחנו חיים במזרח התיכון וכאן הכללים שונים. אוי לנו אם נמתין לעולם שיטפל במזרח התיכון שהולך ומתפשט עליו. "עם ישראל על חרבו הוא חי", משכך כדי להתקיים ולחיות על אדמתנו, "הקם להורגך השכם להורגו". חבל שלא ניתן לחיות עם כל אוייבנו בשלום כמו מצרים וירדן. אי אפשר להכריח צד לחיות בשלום, כמו שלא ניתן לרקוד טנגו באופן יחידני, אבל גם לא ניתן לכפות עלינו למות בארצנו על חרבו של האויב, ואם זו הברירה, אזי ידעו ויראו אוייבנו כי על חרבנו הם יפלו לנצח נצחים כי במזרח התיכון אלה הם הכללים.
דברים כדורבנות.
חומר מצוין למחשבה אחרי המלחמה נחזיר את מדינת ישראל למסלול.
בונקר
לגמרי מתחבר , להגדרה של ״ הבונקר ״ מתחילת שנות ה90 ישראל נכנסה לבונקר ( ראה רצועת הביטחון בלבנון ) , את המחיר שלמנו לצער כולנו ב7 באוקטובר 2023
איזה מזל...
שגם ליכודניקים נהרגו. אחרת היו יוצאים למלחמה, בלי להתייחס לקורבנות התקפת החמאס.
עצב
עצב רב .כעס רב אין סופי. שבת הזוועות תוצאה של אנטי לקיבוצים ולכן הפקרתם. נעלמו חיים שלמים של בוני ומחזיקי המדינה לאורך שנים. כואב. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים