גולדה מאיר לא הייתה חפה מטעויות. אין מקום גם לאידיאליזציה שלה. אבל הגיעה השעה לעשות צדק מאוחר עם זכרה

להפגנה הראשונה שבה השתתפתי בחיי, הלכתי בגיל 11. היה זה ב-11 באפריל 1974, עשרה ימים לאחר פרסום מסקנות הביניים של ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לחקר המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים. את ההפגנה, בגן הוורדים בירושלים, מול משכן הכנסת, ארגנו תנועות המחאה בהנהגת מוטי אשכנזי ואסא קדמוני. הדרישה הייתה – התפטרותם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין.

גולדה התפטרה בו ביום. ההפגנה השיגה את מטרתה. חשתי שבזכותי גולדה התפטרה.

היום, בחלוף יובל, האם אני עומד מאחורי השתתפותי בהפגנה הזאת? האם התביעה הייתה מוצדקת? את התשובה לשאלה הזו נתנה גולדה מאיר עצמה. בבחירות שנערכו פחות משלושה חודשים אחרי המלחמה, ב-31 בדצמבר 1973, ניצחה גולדה מאיר. המערך בהנהגתה זכה ב-51 מנדטים. שלושה חודשים לאחר מכן, ועדת החקירה הממלכתית, בראשות נשיא בית המשפט העליון אגרנט, זיכתה את הדרג המדיני מאחריות למחדל. תמיכת העם בבחירות, תמיכת הכנסת והחלטת ועדת החקירה, הן סיבות טובות בעבורה להמשיך עד תום הקדנציה. גולדה בחרה מרצונה החופשי להתפטר, ובכך לקחת אחריות על המחדל. היא לקחה אחריות בשל עצם היותה ראש הממשלה, האיש העומד בראש הפירמידה ונושא בשל כך באחריות מיניסטריאלית. היא עצמה אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל.

האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו מנהיג ישראלי בישראל הנוכחית, בעידן הביביסטי, שיתנדב לקחת על עצמו אחריות בסיטואציה דומה ולהתפטר? שאלה רטורית. אני רואה בהתפטרותה מעשה מנהיגותי הרואי, והתנהגות אישית אצילית, נדירה במחוזותינו.

היא צדקה. העומד בראש נושא באחריות. לטוב ורע.

****

במשך חמישים שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר היא קורבן לרצח אופי שיטתי, מגובה בכל תופי הטאם-טאם של התקשורת. את המסע הזה הוביל השמאל היוני. מובילי המתקפה היו שולמית אלוני, יוסי שריד ואורי אבנרי, והמשיכו אותה יוסי ביילין ואפילו אהוד ברק וכל קובעי הטעם בברנז'ות התקשורתיות והאקדמיות. גולדה הוצגה כדמון המוחלט, וההתעללות בזכרה לא ידעה שובע.

היא הייתה למשל ולשנינה אפילו בקרב הפמיניסטיות השמאלניות, שהציגו אותה כמנהיגה אנטי פמיניסטית, שהתנכרה למאבק הפמיניסטי ולא קידמה נשים.

התיתכן טענה אבסורדית יותר? הרי עצם העובדה שאישה, בשנות השישים של המאה שעברה, ומאז עברנו אלפי שנות אור במעמד האישה בארץ ובעולם, נבחרה להנהגת אומה במלחמה – יכולה להיות תרומה גדולה מזו למאבק הנשים לשוויון? לא בכדי הייתה גולדה לאייקון עולמי ולמודל לחיקוי למנהיגוֹת בעולם. גולדה הייתה האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד זה.

נכון, גולדה לא שרפה חזיות ולא השתתפה במאבקים פמיניסטיים. היא גם לא האמינה בשריונים, כי ראתה בהם עלבון לנשים. אפשר להתווכח על העמדה הזאת. אך מה יותר פמיניסטי מאישה שכבר משנות העשרים של המאה העשרים התבלטה כמנהיגה בשורה הראשונה של מנהיגי תנועת העבודה והיישוב היהודי בארץ ישראל.

בשבת השחורה (1946), כאשר נאסרו ראשי היישוב, הבריטים פסחו עליה, כנראה בשל היותה אישה. או אז, כאשר כל ההנהגה ישבה במחנות מעצר (בן גוריון היה בחו"ל באותה שעה ולא נעצר, אך גם לא מיהר לחזור כי ידע שייעצר מיד בשובו), גולדה הצעירה הנהיגה, למעשה, את המוסדות הלאומיים, בשעת משבר קשה, ייצגה את היישוב כלפי השלטון המנדטורי, ועשתה זאת באופן טבעי, ללא שמץ של רגש נחיתות בשל היותה אישה.

לא הכל אהבו זאת. החוגים הדתיים, למשל, התקשו לבלוע זאת. וכך כתב "הצופה", ביטאון תנועת המזרחי: "כל הכבוד לאישה חכמה ואנרגטית זו, אבל אי אפשר להעמידה בראש אחד המכשירים המרכזיים של העם היהודי. יש חוק טבעי כחוקי הטבע, זהו החוק היהודי הנצחי. יש גבולות, וכל מין חייב לדעת את מוגבלויותיו". לעומת זאת, כלל היישוב קיבל את מנהיגותה כטבעית ומובנת מאליה.

גולדה מאיר היא אחת משתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות (השניה – רחל כהן כגן). עם הקמת המדינה, רצה בן גוריון לצרף אותה לממשלה, שמנתה 13 חברים. היונים במפלגתו, שהיוו משקל נגד לאקטיביסטים בהנהגתו, לא היו מוכנים להגדיל את כוחו של מחנה ב"ג. באותם הימים ראש הממשלה לא מינה את שרי ממשלתו, אלא הנהגת מפא"י, וגולדה לא זכתה ברוב הדרוש ולא נבחרה לממשלה. בן גוריון רצה במינויה, קודם כל בשל כישוריה ועמדותיה, ובשל הצלחתה האדירה בגיוס משאבים לצה"ל במסע גיוס כספים בארה"ב במלחמת השחרור, ובהצלחתה הכבירה בהסברת המדינה הצעירה, אך גם בשל היותה אישה. "אישה אחת הכרחי שהיא תהיה בממשלה המצומצמת, קודם כל משום שהיא מתאימה לכך. אולם זה לא מספיק, מפני שיש הרבה חברים שמתאימים לכך... לא יתכן שמחצית היישוב, מחצית העם היהודי, לא תמצא שום נציגות בממשלה הראשונה שאנו מנסים להקים בא"י. ... דבר זה יש לו ערך פוליטי כביר. חשוב לנו דווקא פה להדגיש ולהדגים את האופי של היישוב היהודי ושל המדינה היהודית במזרח הקרוב". יש לציין, שכבר ב-1948 כתב בן גוריון ביומנו, שגולדה מתאימה לבוא במקומו!

משלא הצליח להביא לבחירתה, הוא שלח אותה לתפקיד הצירה הישראלית למוסקבה. היא התקבלה בהערצה בידי יהדות בריה"מ. רק בממשלה השניה הצליח ב"ג למנותה. היא כיהנה שנים רבות כשרת העבודה ואח"כ שנים רבות כשרת החוץ, והצליחה מאוד בתפקידיה. לאורך כל אותן שנים, היא הייתה האישה היחידה סביב שולחן הממשלה.

גולדה מאיר עם משפחתה ברביבים, במלאת 50 שנה לעלייתה ארצה

 (1971, התמונה מארכיון גולדה מאיר)

****

כתב האישום נגד גולדה מתמקד במלחמת יום הכיפורים, אך היא גם מוצגת כראש ממשלה אנטי חברתי, מנוכרת למצוקות החברתיות. כל זאת, בשל התבטאות אחת. היא אמרה על הפנתרים השחורים שהם לא נחמדים. האמת היא, שבתגובה לאמירה שהם נחמדים, אמרה גולדה שמי שמיידים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, הם לא נחמדים. והיא צדקה.

אבל האמת היא שגולדה לקחה ברצינות רבה את מאבק הפנתרים השחורים. היא הקימה את ועדת כ"ץ, בראשות פרופ' ישראל כ"ץ, לימים שר העבודה והרווחה מטעם ד"ש בממשלת בגין, שנועדה לגבש את המדיניות החברתית של ממשלתה. ההגדרה הרשמית של הוועדה הייתה מצומצמת: "ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה". למעשה, הוועדה עסקה בכל נושא הפערים בחברה וצמצומם. גולדה אימצה את המסקנות. אף שהייתה זו תקופת בחירות, גולדה הציגה לציבור את תמונת המצב העגום בתחום הפערים החברתיים, כפי שעלו ממסקנות הוועדה. מימוש המסקנות היה הדגל המרכזי שלה בבחירות. היא הציגה את מימוש מסקנות הוועדה כיעד הראשי לקדנציה הבאה כראש הממשלה. בין היתר, מדובר היה בהגדלת ההוצאות לשירותים חברתיים, בייחוד לשכבות החלשות, הגדלה משמעותית של תקציבי החינוך, בעיקר בפריפריה, הרחבת תשלומי קצבאות לקשישים, גמלאים, מקרי סעד. מה שקטע את המהלך החברתי הגדול הזה היה מלחמת יום הכיפורים, שפרצה סמוך לבחירות.

כשרת העבודה הייתה גולדה מאיר אם מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. היא הקימה את מעונות היום. היא קידמה מהלכים לאומיים לעידוד נשים לצאת לעבודה, תופעה נדירה באותה תקופה. היא הובילה את החקיקה הסוציאלית הענפה בשנותיה הראשונות של המדינה. בכל שנות קיומה של המדינה, אין מי שתרומתו לחקיקה הסוציאלית ולהקמת מוסדות הרווחה דומה לשלה. היא דגלה בחובת המדינה להבטיח לאזרחיה את הקיום החומרי ולסייע להם במתן שירותי בריאות, ביטוח זקנה, ביטוח בעת מחלה ותאונות עבודה, מענקי לידה וחופשות, חוק שירות מילואים, חיילים משוחררים, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק עבודת נוער, חוק עבודת נשים, חוק חופשה שנתית. היא שאפה להעמיד את ישראל בשורה הראשונה של מדינות הרווחה המתקדמות באירופה, למרות הפער האדיר במשאבים ובהון האנושי. הדבר היה כרוך במאבקים קשים וממושכים עם האוצר, אך היא הצליחה, חרף היותה של ישראל מדינה קטנה, עניה, במלחמה, עסוקה בקליטה גדולה ותחת משטר צנע. היא הצליחה בזכות אמונה היוקדת בסוציאליזם, ובזכות עוצמתה האישית והפוליטית הגדולה.

עם זאת, היא סלדה מתרבות של "מגיע לי", של מסכנות, של בכיינות. היא עמדה על חובתו של כל אזרח לתרום את חלקו בעבודה קשה, כמיטב יכולתו.

גולת הכותרת של תפקידה, היה אחריותה על קליטת העליה הגדולה, שבה ישראל הקטנה והעניה כמעט שלשה את גודלה, בעליה הגדולה של ניצולי השואה מאירופה ובעיקר של יהדות ארצות ערב. לא היה עולה אחד שלא הייתה לו קורת גג. בעיניי, הקליטה הגדולה הזאת, קליטתה וההתיישבות הרחבה של העולים, היא ההישג הגדול ביותר בתולדות הציונות. לצד בן גוריון ואשכול, גולדה היא האחראית להצלחה הזו.  

גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים. כשכולם שקעו בדכדוך ... (מתוך ויקימדיה)

****

כתב האישום נגד גולדה הוא בעיקר על מלחמת יום הכיפורים. מן הראוי לבחון זאת במהלכים המדיניים בשנים ובחודשים שקדמו למלחמה, במחדל ערב פרוץ המלחמה ובניהול המלחמה עצמה והמהלכים המדיניים במלחמה ובעקבותיה. נלך מהסוף להתחלה.

גולדה ניהלה את המלחמה הקשה; המשבר הביטחוני והמוראלי הקשה ביותר בתולדות המדינה, עת רבים בצמרת ובראשם שר הביטחון דיין שקעו לדכדוך על סף יאוש -  ביד רמה, בקור רוח, בתבונה ביטחונית ומדינית רבה והובילה את צה"ל לניצחון צבאי אדיר, בהתייחס לנקודת הפתיחה. היא קיבלה את ההכרעות הגדולות שהביאו לניצחון בשתי הגזרות. היא מנעה הרפתקאות מטורפות, כמו זו של דיין שהציע להציג בפומבי טילי יריחו חמושים בראשי  נפץ גרעינים (כמעט שכחתי לכתוב "לפי מקורות זרים"). היא הביאה, במהלכים מדיניים מזהירים, לרכבת האווירית האמריקאית שבלעדיה ספק אם יכולנו לנצח. היא הביאה להפסקת אש בתנאים טובים, שכללו חילופי שבויים עם מצרים ופתיחת משא ומתן ישיר עם ישראל, לראשונה מאז קום המדינה. היא ניהלה בהצלחה רבה ובנחישות מו"מ עם סוריה על הסכם הפרדת הכוחות, תוך שחאפז אסד נאלץ להתקפל בהדרגה מכל תביעותיו הראשוניות ולהסתפק בנסיגה מקוניטרה. קוניטרה הייתה בעבורו לסמל, כי היא הייתה בירת הגולן בתקופה הסורית, אך לא היה לה כל ערך טופוגרפי או התיישבותי לישראל וניתן היה לוותר עליה כדי להגיע להסכם, לחילופי שבויים ולסיום מלחמת ההתשה הקשה בחודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים.

גולדה עמדה בצורה מעוררת השתאות במבחנה הגדול ביותר, כקברניטה של ישראל בשעתה הקשה.

באשר למחדל – כפי שגולדה עצמה הבינה, עצם העובדה שהיא עמדה בראש המערכת, הנושאת במלוא האחריות, מעמידה אותה כאחראית למחדל, ולכן היא התפטרה. עם זאת, בלי להקל ראש באחריותה העליונה, יש הרבה נסיבות לטובתה. אחרי מלחמת ששת הימים, הגנרלים, אלה שבצבא ואלה שבממשלה, היו הסטארים הגדולים, בני סמכא בלתי מעורערת בענייני ביטחון. כולם, ובראשם שר הביטחון דיין, אימצו את הקונספציה היהירה של אמ"ן ושל ראש אמ"ן הכריזמטי אלי זעירא, שעד הרגע האחרון קבע בנחרצות שהסבירות למלחמה "נמוכה מנמוכה". יתר על כן, היא זכרה היטב כיצד, כאשר בניגוד לעמדת אמ"ן היא החליטה על גיוס חלקי במאי 1973, לא קרה דבר בגבולות, וחששה מהנזק הכלכלי של גיוס אחת לכמה חודשים מחשש למלחמה, שאמ"ן שולל את היתכנותה מכל וכל. קשה היה לאזרח, חסר ניסיון צבאי, לעמוד מול כל המומחים הנחושים כל כך. האמת היא, שתחושות הבטן שלה היו שונות, והיא הטילה ספק יותר מאחרים. אך בסופו של דבר היא קיבלה את עמדת המומחים, ועל כן היא נושאת באחריות למחדל. היא נהגה לומר שלעולם לא תסלח לעצמה על כך שלא פעלה על פי תחושות הבטן שלה.

עם זאת, ייזקף לזכותה, שבבוקר יום הכיפורים היא העדיפה את עמדת דדו על אזהרות דיין ואישרה את גיוס המילואים הנרחב.

לחובתה יזקף המחדל, שבעיניי הוא המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים – ההבלגה על קידום טילי הנ"מ המצריים לתעלה מיד לאחר הסכם הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה, תוך הפרה בוטה של ההסכם. היא הבליגה, מחשש לחידוש האש, ושילמנו על כך מחיר כבד ביותר במלחמה.

ובאשר לכתב האישום על החמצת סיכויי השלום לפני המלחמה – זו אגדה אורבנית שלא הייתה ולא נבראה. ככל שחולפות השנים ונפתחים הארכיונים, כך נחשפת התמונה האמתית. גולדה לא דחתה שום הצעת שלום מצרית, כי לא הייתה הצעה כזו. ההיפך הוא הנכון, שוב ושוב דרשה גולדה מו"מ ישיר על חוזה שלום או על הסכם ביניים עם מצרים, וסאדאת לא היה מוכן לשמוע על כך. סאדאת היה נחוש לצאת למלחמה, כדי לשקם את כבודה האבוד של מצרים אחרי התבוסה בששת הימים. רק אחרי המלחמה הוא שינה את טעמו. יתכן שהוא הסכים בזכות הניצחונות של מצרים בראשית המלחמה, שהופנמו בתודעה כניצחון במלחמה. יתכן שהוא הסכים לאחר שהבין את יחסי הכוחות האמתיים, אם המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה למרות תנאי הפתיחה. אך לפני המלחמה, הוא לא היה מוכן לשמוע על שלום.

לאחרונה, יצא לאור ספרם של ההיסטוריונים חגי צורף ומאיר בוימפלד, "יום יבוא ויפתחו הארכיונים". הכותרת מצטטת את הדברים שגולדה נהגה לומר, כדי להסביר את סירובה להגן על שמה הטוב מול המתקפות המרושעות עליה. יום יבוא, היא אמרה, הארכיונים יפתחו, והאמת תצא לאור. צורף ובוימפלד, שגדלו על מיתוס ההאשמות נגד גולדה, גילו באמצעות הארכיונים את האמת, והיא הפוכה למיתוס הזה. המחקר הרציני ביותר בנושא, הוא טרילוגיית הספרים של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, על השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: "התשה", "הזמן הפלסטיני" ו"רהב". מחקרו המונומנטלי, שהשתרע על שלושה כרכים עבי כרס, מפריך מכל וכל את טענת השלום שהוחמץ, ולא הותיר ממנה, אלא עפר ואפר. נכון, גלבר אינו מקושר כמו אותו שרלטן, המחובר לשופרות היח"צ, שהוציא ספר שבו הפך מהיסטוריון לקטיגור ופרסם כתב אשמה, המבוסס על רסיסי עובדות מחוץ לכל הקשר, כמי שסימן את העיגול סביב החץ שירה.

****

האם ניתן לגבור על חמישים שנות הנדסת תודעה? האם אפשר להתגבר על שטיפת מוח בת יובל שנים?

אין מנהיג בתולדות המדינה שעשו לו רצח אופי שיטתי במשך עשרות שנים, כמו לגולדה מאיר. היום, כעבור חמישים שנה, סוף סוף מתחיל להיעשות צדק עם זכרהּ. האם האמת, שעד לפני זמן קצר היה צריך אומץ להתבזות ולומר אותה, שגולדה מאיר הייתה מנהיגה דגולה, שבכושר מנהיגות עילאי, קור רוח, אומץ יוצא דופן, אחריות ותבונה הובילה את ישראל לניצחון במלחמה, מתוך תנאי הפתיחה הנוראים, ולהישגים מדיניים משמעותיים, ושבניגוד למיתוס היא לא דחתה לפני המלחמה שום הצעת שלום, שלא הייתה ולא נבראה; האם האמת תוכל לנצח את המיתוס?

היום, חמישים שנים אחרי, ולנוכח מחקרים של היסטוריונים רציניים, ובזכות פתיחת מסמכים שהיו חסויים עד כה, ובזכות הסרט של דני קושמרו בערוץ 12 המבוסס על יומני הלשכה, וגם בזכות הסרט "גולדה" עם הלן מירן, יש סיכוי לתזוזה והלוואי, אני מייחל לכך, שהאמת תגבר על המיתוס. עד לאחרונה כפירה במיתוס נתפסה כחתרנות של ממש. והנה, דומה שמתחולל שינוי. 

גולדה לא הייתה חפה מטעויות. אין מקום גם לאידיאליזציה שלה. אבל הגיעה השעה לעשות צדק מאוחר עם זכרה.