עם כל הקושי שבדבר, מתוך המחאה צריכים להישמע יותר קולות שתומכים בהדברות; קולות שלא מכורים לתמונת ניצחון

מה שאנחנו חווים בחצי השנה האחרונה זו כנראה תנועת ההתעוררות האזרחית המרגשת והמרשימה בתולדות המדינה. כמי ששותף לה באדיקות, משלב מוקדם, אינני יכול שלא להתפעל עמוקות מן הנעשה. כמי שמלמד חשיבה וביקורת פוליטית, הסתייגתי הרבה שנים ממחאות והפגנות, מתוך הבנה, שלא פעם נעשה בהן שימוש מניפולטיבי, שפוגע במטרה יותר ממועיל, אך לא הפעם. בפעם הזאת, המשמעות היא הרבה מעבר לכך.

מול ממשלה דורסנית, משיחית, חסרת מעצורים ומגבלות, התחושה היא שללא קשר להצלחות או אי הצלחות של המחאה, זה הדבר הנכון וההכרחי לעשותו. זה נכון מבחינה מוסרית, לכל מי שערכיו נמצאים בתוך קשת הערכים של הדמוקרטיה המערבית הליברלית. לא ניתן  לשבת על הגדר.

להבנת ציבור המוחים, הצעדים שמובילה הממשלה משמעותם שינוי מהותי של המשטר-חברה הישראלית. כל צעד בנפרד, הוא לא סוף הדמוקרטיה. הבעיה היא החבילה כולה ומשמעותה ביחס למבנה המשטרי הקיים אצלנו ולמיעוט ההגנות שהיא מותירה לזכויות האדם והאזרח. אלה מהלכים שעושה ממשלה, אשר חלק גדול מחבריה שייך למפלגות ששוללות את כללי המשחק הדמוקרטי הליברלי.

***

הצגת ההתקדמות שהייתה סביב חוק עילת הסבירות, כאילו היתה הגעה קרובה להסכמה, כאילו הכל נע סביב העניין הזה - גובלת בהטעיה. זאת כיוון שחוק עילת הסבירות הוא רק חלק מחבילה שלמה של חוקים שהוצגה ועברה בקריאה ראשונה בכנסת וממתינה להמשך.

גם בטענה כאילו הצדדים באו מעמדה שווה ולכן אחריותם שווה, יש הטעיה. זה לא מצב שבו בשני הצדדים יש מרכז של מתונים, שמוקפים בקיצונים שמונעים מהם להתפשר.  זאת כיוון שמי שמוביל את המהלכים מתוך הממשלה, הוא-הוא הקיצון. נתניהו ולוין הם הקיצון בצד שלהם. החרדים אינם קיצוניים כמוהם, שותפיהם הינם אנשי הציונות הדתית המשיחית.

את האופוזיציה, ככל שהיא קיימת בתוך הממשלה, מייצג שר הביטחון גלנט, שפעם אחר פעם נחשף במוגבלות כוחו; אם יש לו שותפים, הם כל כך מוכים ומפוחדים עד שאינם מעזים לפצות פה. אחרי שנים של הסתה בוטה ודה לגיטימציה שעשה נתניהו לציבורים שלמים, קשה לקבל שזו משוואה מאוזנת. זאת לא אחריות שווה של כל הצדדים למצב.

חלק גדול ממובילי המחאה, ולפי התגובות, גם חלק גדול מציבור המוחים, שבים וקובעים כי אין שום מקום לפשרה. השאלה היא איך הם מדמיינים את השתלשלות העניינים: האם הצד השני פשוט ייסוג ויוותר על הכל? מהי בעיניהם תמונת הסיום?

הקריאה לא להתפשר מופנית לפוליטיקאים מהאופוזיציה, בעיקר אל גנץ והמחנה הממלכתי, שנראים כמי שנוטים להדברות. אומרים להם: "אין לכם מנדט להתפשר". כלומר, גם אין טעם שתדברו.

זו גישה בעייתית מאוד. אם נבחן את ההצלחות של המחאה עד כה - ולהבנתי היו הצלחות מרשימות מאד - חלק חשוב בהן לא גלוי לעין. המדובר בגיבוי שהמחאה נותנת לגורמים בינלאומיים, בעיקר לממשל בידן, להפעיל לחץ חיצוני מסיבי על הממשלה.

הצלחה אחרת, היא ראשיתה של הבנה בקרב ציבור ימני מתון, חלקו ציוני דתי, שיש כאן מאות אלפי אזרחים חדורי מטרה. הם הבינו שהרפורמה מהווה איום ממשי עליהם. התגובה ניכרת בסקרים, במעבר של כעשרה מנדטים מתומכי הממשלה, למחנה הרפורמה; לא למחנה הרפורמה כגוש, אלא למחנה הממלכתי. כלומר, אותו ציבור, ימני, שלא מזדהה עם תכני הרפורמה או ביצועה האלים, מחפש את הקול המפייס, המרכזי. לא לחינם נתניהו שב ומכריז כי הממשלה הושיטה יד. הוא מבין שציבור גדול מחפש גורם ממלכתי לתמוך בו שאיננו הליכוד.

מחאה בעמק, שבוע 31. לתת הכשר לפשרה, בלי איבוד ההישגים (צילום: דוד עינב)

***

ראוי לשים כי הנושאים שהציג השר לווין בהקשר לרפורמה, חוק ביטול עילת הסבירות הוא החוק שבו לצדדים היה הסיכוי הגדול ביותר להגיע להסכמה. ואכן, לפי הדיווחים, ההסכמות היו קרובות, אך מה שמנען היתה הדרישה, ההכרחית לדעתי, לכרוך אותן בהסכם שמחייב הגעה להסכמה רחבה גם על המשך תהליך החקיקה.

מהרגע שהמו"מ נפסק, לוין ורוטמן קידמו את החוק בגרסתו הקיצונית ביותר, תוך שהם דוחים את הפצרותיו של שר הביטחון גלנט להגיש חוק מרוכך. הסיבה לסירוב, היתה לדעתי, רצונם למנוע את המשך ההידברות. לוין ידע, שאחרי העברת החוק במתכונתו הנוכחית, לא  יהיה כל הכשר למנהיגי האופוזיציה להידבר על המשך החקיקה.

לוין לא יצטרך לשוב ולעמוד בלחצים להתפשר, הוא יוכל להאשים את "הצד השני" בסרבנות, ולהביא לחזרה הדרגתית "הביתה" של חברי הקואליציה שאיימו להתנגד למהלכי החקיקה. שהרי נתניהו הכריז על רצון להתפשר ונדחה.

.

יש הגיון פוליטי ליצר התנגדות חזקה בתוך מחנה המחאה. גנץ זקוק לעורף ציבורי נוקשה כדי להראות לצד השני שמרחב הפשרה שלו במו"מ – מצומצם. זהו משחק עדין. כשהעמדה הזאת הופכת מכלי משחק בתוך המו"מ לחישוק שמונע מו"מ, שכרה יצא בהפסדה. הזעם המוצדק של המוחים המתועל לעמדה המתנגדת לכל פשרה ואף לא להדברות, מחזק, בפועל, את נתניהו ולווין.

עם כל הקושי הרגשי שבדבר, מתוך המחאה צריכים להישמע יותר קולות שתומכים בהדברות; קולות שלא מחפשים תמונת ניצחון. נציגי האופוזיציה במו"מ, הראו עד היום שהם לא ממהרים להתפשר. צריך לאפשר את הלגיטימציה לפשרה, גם כדי לא לאבד את ההישג הציבורי שהושג, וכדי להשיג פשרות שאינן פוגעות במהות.