הארץ מלאה מעגלי שיח בהם ישב צד אחד המום כי רצחו לו את ראש הממשלה, ומצד שני ישבו אלה שטענו בעזות מצח אל תאשימו אותנו 'זה לא אנחנו'. שני הצדדים אחראים על האלימות. לדעתם מאז רצח אמיל גריצוייג על ידי יונה עם רימון בצבע זית עלינו לגנות את האלימות משני הצדדים. מצידו של אמיל ומצידו של יצחק רבין.

התוצאה המתגלגלת של אותם מעגלי שיח הניבה את מאמרו של בני קצובר, במעריב נדמה לי, שהדמוקרטיה סיימה את תפקידה כחמורו של משיח ועליה לפנות כעת את מקומה למדינת הלכה יהודית. עם בית מקדש כהלכה, והקרבת קורבנות ופרה אדומה וכל הפסיליטיז. ובעוד אנחנו מדברים, העשבים השוטים רק הלכו והתרבו מסביב לשיבר של השיח, וערוגת הגינה הצמיחה לנו את ממשלת רוטמן לוין. 

נכון היו כאלה שראו את זה בא. ישעיהו לייבוביץ, עמוס עוז, מאיר שלו. אבל מי הקשיב להם? החבר'ה רצו דיאלוג, גם אחרי שהסתבר באופן ברור ביותר שלא היה כאן דיאלוג אלא מונולוג. 

עכשיו אתה בא ומציע לנו לחזור להידברות. סטייל צ'מברליין. כי באמת, בסופו של יום, כמה נחמד יהיה מצידך לשוחח בשמי עם התליין על עובי החבל...