אמנון ארבל מעלה את השאלה העקרונית, כיצד יודעים עד כמה שינוי כלשהו מהותי, בהקשר השינויים שבגללם געשה הארץ. אני מציע תשובה: כששינוי הוא גם בכיוון המנוגד לכיוון המוצהר והמתוכנן, הוא גם מיושם בפועל, וגם מקבל גושפנקא רשמית, הוא מהותי. ידידי, ד"ר אורי וייס, הקדיש את 25 השנים האחרונות לאיסוף פגיעות שפגע בית המשפט העליון בדמוקרטיה בישראל מאז הצהרת העצמאות. ביקשתי ממנו לאסוף לי את עשרים הפגיעות החשובות. הוא אמר שזהו אתגר לא קטן: יש לו מאות.

אולי החשובה ביותר היא מסכת הפגיעות בדמוקרטיה שנעשתה אפרופו פרשת אקרית וברעם. ראשית המסכת היא בעתירה שעתרו העקורים לבית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק ב-1951 (בג"ץ 64/51 דאוד ואח' נ' שר הביטחון ואח'). ב-31 ביולי באותה שנה פסק בית המשפט כי על ממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים מעולם, ובית המשפט העליון לא הגיב על כך מעולם, ובכך קבע תקדים לפיו אין חובה בישראל לקיים את פסיקות בית הדין הגבוה לצדק. בעקבות ארועים אלה נמשכה מסכת ארוכה של פגיעה בחוק על ידי המדינה תחת חסות מלאה של בית המשפט העליון, כולל שלוש עתירות נוספות. בעתירה הרביעית והאחרונה, נכון לעכשיו, מ-1993, פסקה השופטת דליה דורנר כי זכותה של המדינה להימנע מלהשיב את עקורי אקרית וברעם לאדמותיהם, בשל מספר נימוקים, וביניהם הנימוק כי "זכותה של המדינה שלא לקיים הבטחה שלטונית אם הנסיבות מחייבות זאת ולאור הצהרתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, על סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה" וכי על כן "אין לכפות על המדינה קיום ההבטחה השלטונית." בכך נתנה דולנר גושפנקא רשמית לשלושה עקרונות אנטי-דמוקרטיים מובהקים: ראשית, אין חובה לקיים את פסיקותיו של בית הדין הגבוה לצדק; שנית, בית המשפט העליון כפוף להחלטות ממשלת ישראל; ושלישית, עשיית צדק היא תקדים רע. את הנימוקים מסיימת דורנר באמירה כי "...ראוי הוא אפוא – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור". בכך עשתה דורנר את הגרוע מכל: היא קבעה תקדים לעיקרון לפיו בית המשפט רשאי לפגוע בעקרונות דמוקרטיים אם הוא מקפיד לעשות זאת תוך הבעת סנטימנטים דמוקרטיים ואף הומניסטים.

הפשט של כל זה הוא כי את ההפיכה השלטונית האנטי-דמוקרטית החל בית המשפט העליון בעצמו בהתנדבות מלאה. מי שמוחה בשם הדמוקרטיה נגד הצעדים שנעשו לאחרונה אך שותק על כל הצעדים שנעשו בעבר, מעלה את החשד כי מחאתו אינה רצינית.

אמן!

מעניין. תודה! אשמח להבין למה אין לך בעיה, כדבריך, עם זה שהשינויים בקיבוץ נעשו באופן לא דמוקרטי. ומה כוונתך במילים "באופן לא דמוקרטי"? האם אתה מתכוון לכך שהחברים הלכו כצאן לקלפי? שהרי באופן פורמאלי השינוי בכל קיבוץ התקבל בהחלטת רוב. (דמוקרטיה נומינלית"?) או שאתה מתכוון לשאול - בצדק - אם אנשים שהקדישו את חייהם לקיבוץ עפ"י "חוזה" מסוים, שיתופי שיוויוני, מצאו את עצמם לפתע ב"חוזה" אחר לגמרי, כתוצאה מ"החלטת הרוב"? (עוד קו מקביל לשינוי הנוכחי במדינה?) (ובשכר עלוב...) שנים חיכיתי, לשווא, לתביעה שתאתגר את זכותו של הרוב לשנות מהותית את הקיבוץ. האם נוסעי טיסה ללונדון יכולים עפ"י החוק לשנות את יעד הטיסה לניו יורק ברוב של 199 נגד 1? או שזכותו של הנוסע שקנה כרטיס ללונדון גוברת על החלטת הרוב? ממתין למאמר ההמשך...

טועה מי שחושב שבכל הקיבוצים תהליכי השינוי התרחשו באופן דמוקרטי. המרכיבים החסרים לתהליך דמוקרטי הוא ההבנה המלאה של התהליכים ומה משמעותם לאורך זמן. אנחנו יודעים, ואין טעם להיתמם, כי במרבית הקיבוצים יש רוב דומם, חלקם לא מתעניין, חלקם לא יודעים לנתח את המשמעות של השינוי והשפעתו עליהם. חלקם נרדמו או הורדמו, לחלקם הבטיחו הבטחות שווא. את חלקם שיחדו בדמות הפחתת עלויות חינוך ילדים ועוד צעדים ידועים. זה המצב בקיבוצים שאני מכיר. יש קיבוצים שלא התפתו ללכת בדרך ההפרטות, בדרך כלל קיבוצים עשירים שחיים ברמת חיים גבוהה. זהו המצב וכל ניסיון להציגו כאחר ממשיך את תהליך ההונאה הגדול. השינוי היטיב עם מעטים ופגע ברבים, גם אם הנפגעים לא מבינים איך נפגעו.

נכון, בדרך כלל קבוצה קטנה הובילה את השינוי באמצעים דמוקרטיים,