המחאה מיצתה את התמיכה של הציבור המבוסס, גם הימני, ונראה כי הקופירייטרים שלה עושים הכל כדי לנכר עצמם מן הציבורים המוחלשים מצביעי הימין, שתמיכתם בה הוא תנאי לניצחונה

 

האתגר הפוליטי שבפניו ניצבת המחאה הוא פשוט; כדי למנוע את ההפיכה המשטרית עליה לגייס כחמישה ח"כים מן הליכוד שלא יצביעו, או יאיימו לא להצביע עם הקואליציה.

 

בפועל הדבר הזה קרה בעקבות "אירוע גלנט" בחודש מרס השנה. לדבריהם של אנשי הליכוד וש"ס, הנסיגה מן החקיקה בתירוץ של ההידברות בבית הנשיא לא נבעה מרתיעתם מעשן המדורות באיילון, אלא מן הידעה שישנם חברי כנסת שאינם מתכוונים לתמוך בחקיקה.

 

התרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה"

ניתן למצוא מתאם בין התגבשות האופוזיציה הפנימית בליכוד להפיכה, לבין תמיכה לא מבוטלת שלה זוכה המחאה בקרב מצביעי הליכוד.

 

סביר להניח כי מצביעי הליכוד שתומכים במחאה מגיעים בעיקר מן האשכולות הכלכליים חברתיים הגבוהים יותר, מן המעמדות המבוססים. עבורם, הדמוקרטיה שעליה מדברת המחאה, היא סוג של סגנון חיים, שגם תומכי הימין במעמדות המבוססים שותפים לו.

 

אלא שבינתיים נראה כי המחאה מיצתה את התמיכה של הציבור הימני המבוסס. ההפסד הפוליטי הכרוך במעברו לתמיכה במחאה כבר תומחר במדיניותו של נתניהו. זה ההסבר לנחישות שתקפה את הימין להעביר את החקיקה עכשיו. הם כנראה באמת לא מפחדים.

***

כדי להחזיר את ההרתעה, על המחאה לגייס תמיכה בקרב מרחב חברתי חדש – הבייס  הליכודי, שבאשכולות 4-7. יצירת ברית של המחאה עם תומכי הליכוד במעמדות המוחלשים תהיה שובר שוויון אמיתי ותאיים על קריירות של ח"כים מן הליכוד - בעיקר של "הנורבגים" - שיצטרכו להחליט בין כניעה לגחמותיו של יריב לוין לבין חזרה לכנסת.

 

אבל המחאה נרתעת מלעשות את המהלך המתבקש. להפך, דפי המסרים של דובריה עמוסים בהתרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה": על המשרתים, על משלמי המיסים, על ההייטקיסטים ואנשי הסייבר.

 

נראה כי הקופירייטרים של המחאה החליטו לעשות כל דבר כדי לנכר את עצמם מן הציבורים שאותם יש לשכנע כדי לנצח במאבק.

 

"מחאת גלנט". ללמוד מלקחי שנות ה-20 וה-30 (צילום: ויקימדיה)

 

דמוקרטיה או פריווילגיה

הסיבה לסירובה של המחאה לעשות את הדרוש לניצחונה היא סתירה מעמדית בה היא נתונה. גיוס המעמדות המוחלשים מותנה בוויתור על פריווילגיות הממון שלהם. ברית עם המעמדות המוחלשים מחייבת מיסוי גבוה יותר, השקעה ציבורית בבריאות דיור חינוך וכד'. כלומר, שחיקת הסממנים המעמדיים שיצר משטר ההפרטה, שמהם נהנים המעמדות המבוססים, אשר עליהם נשענת המחאה, והמקנים להם גם הון חברתי.

 

ההכרעה היא אפוא פשוטה: או דמוקרטיה, או פריווילגיה. המושג דמוקרטיה כפי שתופסת אותו המחאה הוא מושג חסר ולקוי. דמוקרטיה אינה יכולה להצטמצם לשוויון אזרחי ומשפטי. כדי שדמוקרטיה תהיה יציבה היא חייבת להתרחב לתחומי הכלכלה והחברה, כלומר סוציאל-דמוקרטיה. זה הלקח שהסיקו מכונני מדינת הרווחה מההיסטריה של שנות ה-20 וה-30 באירופה, שלימדה על הזיקה ביו קריסה כלכלית לעליית הפשיזם. כל מי שהביט אז אל מעבר לאוקיינוס יכול לראות כיצד הנשיא רוזוולט הגן על הדמוקרטיה האמריקאית באמצעות הניו דיל.

 

סירובה של המחאה ללמוד את לקחי שנות ה-20 וה-30 שבהם היא מרבה לנופף ולאיים, עתיד להיות לה לרועץ. החשש שקריאות למצע המקדם שוויון חברתי ירתיעו את המעמדות המבוססים, הוא חסר שחר. למבוססים אין ברירה, הם יאלצו לתמוך במחאה גם אם זו תפנה בקפלן שמאלה, ואפילו תשבור חזק שמאלה.

***

ויתור לא גדול על הפריווילגיות שלהם הוא מבחינתם תשלום זניח עבור הבטחת איכות החיים הציבורית. מיסוי גבוה יותר, או הלאמה של שירותים חברתיים הם מבחינתם לא יותר מרכישת פוליסה לביטוח דמוקרטיה, ממש כמו שהם רוכשים פוליסה לביטוח בריאות, או לנסיעות לחו"ל.

 

נראה שהמחאה חוזרת על הטעות שעיקרה את השמאל הישראלי והביאה להיעלמותו. החשש להרגיז את מצביעיו המבוססים שמנעה ממנו ליצור בריתות עם המעמדות המוחלשים, על בסיס שוויון חברתי ממוסד במדינת רווחה.  

 

זה הזמן שעל המחאה לעצור ולחשב מסלול מחדש. זו לא רק פניה שמאלה, זו גם פנייה אל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. זהו תנאי הכרחי להצלחתה של המחאה בטווח הארוך.