דווקא עכשיו, בתקופה של חזירות קפיטליסטית ודוקטרינה ליברטריאנית, עלינו לחזור לרעיון ולמהות שהעניקו לנו משמעות וייחוד; למקום בו חשנו גאים להיות חוד החנית

כולנו חשים את השתלטות הימין השמרני על סדר היום הלאומי. מערכת המשפט היא רק ההתחלה. לפנינו עוד שורה של יעדים אותם מבקשים לכבוש זרמים אשר השתייכו בעבר לשולי החברה הישראלית. ראו למשל את מכון המחקר התמים לכאורה, "פורום קהלת", שהיום כולם כבר יודעים עד לאן זרועותיו חדרו ומהי מידת השפעתו על הובלת רעיונות ליברטריאנים מפחידים; רעיונות משיחיים בשם השוק החופשי ומינימום התערבות של המדינה במשפט, בבריאות, בכלכלה וכמעט בכל תחום בחיינו. איש איש לדרכו ולעזאזל הסולידריות והערבות ההדדית. והנה התוצאה: כל חלקה טובה וערכית בפסיפס החברתי הישראלי, שממילא הוא רגיש, עומדת בסכנה, סכנה ממשית.

השאלה היא היכן מיקומה של התנועה הקיבוצית במצב המורכב הקיים? דריכה של התנועה במקום, חושפת את הקיבוצים חשופים לחיצי ארס ורעל. אך טבעי כי כתבות אשר משחירות את הקיבוצים צצות חדשות לבקרים, לרבות הניסיון להנדס את התודעה הציבורית ביחס לקיבוצים כיישובים קהילתיים.

אז נכון, מרבית הקיבוצים עברו שינוי באורחות החיים, אך ליבת הקיבוץ וערכיו היו ויישארו מגדלור עבור כלל החברה בישראל. הבחירה לחיות בקיבוץ היא גם מבחירה באורחות חיים ורעיון מאחד; מהאמונה בשותפות, מהדאגה לחלש, אורח חיים שכמעט ואין דומה לו בעולם.

בכאוס הציבורי התנועה הקיבוצית יכולה וצריכה להוות אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לכלל החברה הישראלית; לדבר גם אל שולה מעפולה, או מוריס מבאר שבע.

לאורך שנים רבות, רבות מדי אולי, התעסקנו בחומר - בנדל"ן ובשיוכים, באינטרס הקיבוצי הצר. נראה שלא הייתה ברירה, זו הייתה הדרך לשרוד את המשבר הקשה.

במבחן המציאות, החברה הישראלית שכחה את התכלית הראויה שלנו הקיבוצים, את הערך הסגולי שלנו בחברה הישראלית. נדמה שאיבדנו את האחיזה במה שבידל אותנו בעיניהם של העירונים, שראו את הקיבוצים כפאר היצירה הישראלית. משמעות זו העניקה לנו תפקיד ומעמד מעבר לחומר.

אחרי הכול, הציונות לא צמחה משדרות רוטשילד או מאזור שיינקין בתל אביב, אלא בזכות כיבוש האדמה, הפרחת השממה והיכולת לעסוק בחקלאות ובתעשייה. הציבור הישראלי הגיב בהצבעה ברגלים: היינו חוד החנית, המצפן הלאומי. "מלח הארץ" אמרו כולם. אלא שמאז איבדנו את התכלית הראויה שלנו וכיוצא מכך את זהותנו גם כלפי החברה הישראלית.

לכן, דווקא עכשיו, בתקופה של חזירות קפיטליסטית ודוקטרינה ליברטריאנית, בחסות דעות ועמדות חשוכות, עלינו לחזור למי ולמה שאנחנו. לרעיון ולמהות, שהעניקו לנו משמעות וייחודיות. לנקודה בה הרגשנו גאים להיות חוד החנית, ולא בזכות בריכות השחייה, אלא בזכות האידאולוגיה.

בסופו של יום, החומר הוא חשוב וחיוני להבטחת קיומנו, אבל תמיד יהיה מגודר ומוגבל. לא נוכל בלעדיו, אבל אם אנחנו מחפשים את השינוי התודעתי, נמצא אותו רק במקום אחד: באופק האין-סופי של הרעיון והרוח הקיבוצי.

אם נרצה, זו גם המחויבות שלנו למול המציאות הנפיצה, שחלקים רבים בה מייחלים לחזור למעצים ולמאחד את החברה הישראלית. ראו למשל את הפריפריה המוזנחת זה שנים, את הרפואה הציבורית המתפוררת, את הפערים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית.

עלינו לחזור לשאת את דגל גם למען שולה מעפולה ומוריס מבאר שבע, לחדש את רעיון השותפות ואחריות המדינה על אזרחיה ולהילחם על הפריפריה. וכן, זו העת שלנו כתנועה גם לחזור לשורשים, שמהם צמחו הקיבוצים. לחזור ולהשפיע כלפי חוץ בכדי לעצור את הימין השמרני מהרס הדמוקרטיה, מפגיעה אנושה בצביון וביסודות עליהם נבנתה מדינת ישראל.

האם זה אפשרי? על קברו של יצחק טבנקין כתוב "להדליק אחרים, יכול רק אדם הדולק בעצמו." וזה כל הסיפור – לדעת כתנועה להתחבר לכלל החברה בישראל, כאחים לאחים ולמען הילדים של כולנו.

 
יצחק טבנקין. להדליק אחרים יכול רק מי שדולק בעצמו (ציךום: יד טבנקין)