דין פרוטה כדין מעט. לא כדין מאה. אין דרך להמתיק את האמת המרה הזו. פרוטה לא שווה גרוש. וגם הרהור על האחד במאי

את השיעור החשוב ביותר על כסף למדתי מבן דודי, דליק. כשהייתי ילד, והוא כבר כמעט נער, חצינו את הכביש החוצץ בין קריית חיים, ששם גרה משפחתו, לבין קריית ביאליק, שם היתה מכולת שאהבנו לקנות בה קופסת גלידה שוקו-וניל-תות. בדרכנו לשם שאלתיו מה היה עושה אילו היה מוצא מטבע של עשר אגורות. "הייתי ממשיך בדרכי", אמר בכנות והמתין שאאמיר את הסכום. המשכתי. מה היית עושה, שאלתי, אילו היית רואה לפניך לירה אחת (זה היה לפני עידן השקל) "אם לא היה לי מה לעשות, ולא הייתי ממהר, הייתי, אולי, מתכופף להרימה". הלירה היתה קו פרשת המים של הכסף. הסכומים היותר גבוהים שנקבתי אחריה לא הותירו בו אף לא שמץ ספק. הוא היה מתכופף לאלתר. תכף ומיד היה מרים את הכסף, מביט שמאלה וימינה לחפש, לכאורה, מי איבדו (בתקווה שלא יראה איש בסביבה) ואז, שמח, יכניסו לכיסו במהירות הבזק, כמוצא שלל רב, את שללו.

לימים, התחוורה לי משמעות הדו-שיח הכספי שניהלנו.

אני זוכר את המקום ואת הזמן שבו הכתה בי ההכרה כי לא דין פרוטה כדין מאה (דין כזה איננו דין אמת. אולי רק במשפט צדק תיאורטי דינן פרוטה כדין מאה) והאמת היא ש... אכן כן: דין פרוטה כדין מעט. אין דרך להמתיק את האמת המרה והפשוטה הזו. דין פרוטה כדין מעט מאוד. פרוטה לא שווה גרוש.

***

 האחד במאי נצרב בתודעה כ"חג הפועלים". בכל שנה, באביב, הולך ודוהה יותר ויותר הדגל האדום, הסמלי, הארכאי, האנכרוניסטי (ויתר מילים לועזיות, המבטאות את העדר הרלוונטיות שלו להוויית זמננו). פועלים הם אנשים קשי יום. בחקלאות ובחרושת הכבדה. הם כורי הפחם השחורים במכרות האפורים של החיים. הם אינם מאמינים בסמלים ואין להם שום עניין בדגלים. הם לא מקשיבים לנאומים נמלצים. מליצות נבובות עוברות להם מעל האוזן. אני משער, כי אם יראו מטבע של עשר אגורות הם יתכופפו להרימה. האנשים האלה יודעים לאמוד היטב גם את כוח הקנייה של המטבעות הכי קטנים. אותם שניתנים כעודף. מי כמוהם יודעים מה משמעות צירופה של פרוטה לפרוטה.

***

אם, בדרכי, אראה, פתאום, מטבע של עשר אגורות, הוא יחזיר אותי במנהרת הזמן אל ילדותי התמימה, אל רגע ההיצרבות בתודעה כי דין פרוטה כדין מאה ואל פשוטו של המשפט כמשמעו - אם מצאתי פרוטה אחת, מצאתי מאה. בעיני רוחי הוא ינצנץ ויזהר כיהלום. אחזור בעיני רוחי, אל היום שבו ניהלתי עם דליק שיחה על ערכו של כסף ועל משמעותו, על מידת המאמץ שיש להשקיע, כדי להרימו מהאדמה (בהנחה שאינו צומח על העצים) או להותירו במקומו, ולחשוב על פועל קשה יום שאולי יראה את המטבע ויעוט עליה כמוצא שלל רב, לעליבות מדינת ישראל ולחרפתה. 

***

האחד במאי הוא יומו הסמלי של הכסף הקטן. יומה הסמלי של עבודה קשה, ממררת חיים, לא מתגמלת, סיזיפית. עבודה של אנשים שככל שהם הולכים, הם דורכים במקום, לא מתקדמים לשום מקום. שורדים. עבורי, כמה סמלי, הוא יום שבו, מדי שנה, אני נזכר באותה שיחה עם דליק, והזיכרון הופך את הגלידה המתוקה למרה ותמיד מחדש, תמיד במפתיע, שוב ושוב מכה בי ההכרה, כי דבר לא השתנה. דין פרוטה כדין מאה? ספרו לסבתא.

***

גילוי נאות: אם אראה מטבע של עשר אגורות לא ארים אותה, אבל מסיבה אחרת מזו שבן דודי לא הרימה: אם אעז להתכופף - איש לא יערוב לי שגופי לא יקפא בתנוחה זו ולא אצליח להתרומם להתיישר. בחשבון עלות-תועלת ובמבחן תוצאה משוער (קרוב לוודאות), לא כדאי לי להמר. לא כדאי לי לקחת סיכון.

הדגל האדום. צבעו דוהה משנה לשנה (ציור של יאיר שביט מנען)