אין דבר המחלל את הסולידריות הלאומית של יום הזיכרון, יותר מהמרתה בסולידריות עם הרוגי האויב, בטקס השעטנז שמתקיים כבר 18 שנים

החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות, ייחודי למדינת ישראל.
החיבור הזה מבטא את אמת חיינו, כמדינה שקמה במלחמה, שביום הקמתה פלשו אליה כל שכנותיה על מנת להטביעה בדם ולסכל את הקמתה ושמאז, 75 שנה, היא ממשיכה להילחם על קיומה.

החיבור הזה מעביר שני מסרים, אחד הנוגע לחג העצמאות והשני ליום הזיכרון. המסר האחד, הוא שללא זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, לא הייתה קמה המדינה, היא לא הייתה מתקיימת עד היום והיא לא תתקיים בעתיד. המסר השני, הוא שחללי צה"ל לא נפלו לשווא, אלא למען תקומת ישראל ולמען שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל וילדיה.

זו המשמעות של יום הזיכרון. אין זה רק יום שבו אנו מתאבלים על יקרים שאינם, אלא זוכרים את מי שנהרגו למען קיומה של מדינה ישראל.
יום הזיכרון וחג העצמאות הם ימים של סולידריות לאומית. אלה ימים, שבהם אנו מתעלים מעל מחלוקות היום יום, ומקדשים את המאחד והמשותף – המחויבות המוחלטת לקיומה של מדינת ישראל, השמחה על קיומה ועל הישגיה והנכונות לשלם את מחיר הקמתה (הרי את האלטרנטיבה אנו מציינים שבוע קודם, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה).

אין דבר המחלל את הסולידריות הלאומית של יום הזיכרון, יותר מהמרתה בסולידריות עם הרוגי האויב, בטקס השעטנז שמתקיים כבר 18 שנים.
אין דבר המחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנפלו במאבק על קיומה של מדינת ישראל, יותר מאשר טקס משותף עם מי שחרפו את נפשם במערכה להשמדת ישראל ומסרו את נפשם על הזכות הגדולה לרצוח יהודים.

טקס הפיגולים הזה הוא אחד הביטויים המכוערים ביותר של התהליכים הצנטריפוגליים, שנועדו לפלג ולשסע את החברה הישראלית ובכך למוטט את יסודותיה של מדינת ישראל. אם הסולידריות והערבות ההדדית אינה בין הישראלים והיהודים – שמאל וימין, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, עולים ותיקים, אלא בין חלק מן הישראלים והיהודים לבין האויבים, זהו קעקוע בסיס קיומה של המדינה.

קראתי מאמר דמגוגי של זהבה גלאון בעד הטקס. במקום להתמודד עם הטיעונים נגד הטקס, היא טענה בעזות מצח, שההתנגדות נובעת מה"עליונות היהודית" (איזה טרנד בזוי, השימוש הנואל במושג השקרי הזה) שלפיה המשפחות הפלשתינאיות מתאבלות על יקיריהן פחות מהמשפחות הישראליות.

איש אינו טוען כך. ברור שאבלן של אותן משפחות כמוהו כאבלן של משפחות חללינו. אבל מה הקשר? ובכלל, יש בעולם מלחמות רבות והרוגים רבים. האם ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתייחדים עם זכרם של חללי צבא רוסיה וצבא אוקראינה ועם חללי מלחמת האזרחים בסודן? כמובן שלא, כי זה יום הזיכרון הלאומי שלנו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בחללי האויב, שנפלו במלחמות נגדנו. אבל למה להסתפק ביום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי גם אבלן של המשפחות הגרמניות על חלליהן במלחמת העולם השניה גדול ואמתי. האם אנו עורכים טקס משותף לנרצחים בשואה ולרוצחיהם הנאצים שנהרגו במלחמה, כי אלה ואלה הם "קורבנות השנאה"?

המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, יצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים. ואלה שמות שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך בגני התערוכה כנס התייחדות עם זכרם של כל השמונה; של הרוצח ושל הנרצחים. הרי כולם הם "קורבנות השנאה".
ויום אחרי החיבוק למשפחות המחבלים, משפחות שכולות התעמתו אלו עם אלו בבית הקברות.


הפיגוע בנוה יעקב. אותו טקס זיכרון לנרצחים ולרוצח (הצילום מוויקימדיה)