ביטול מיסי הערבות ההדדית במרבית הקיבוצים המתחדשים, מלמד את הידוע: זו דמוקרטיה של מנהלים ושל בעלי השכר הגבוה

ליעקב גדיש, נוחו עדן, איש חכם וחד רואי, היתה בדיחה על מוטיבציה. אגב, מוטיבציה היא עוד אחת מן המילים הלועזיות שהמקבילה העברית שלה לא התקבלה בציבור. חיפשתי ומצאתי "הֲנִיעָה". מי משתמש במילה הזאת?

נחזור לגדיש. זו הבדיחה: איש אחד נדון למוות על כיסא חשמל. משהגיע זמן ביצוע גזר הדין, התברר שהאיש עב כרס ואיננו "נכנס" לכיסא. אמר לו השופט: "ביצוע גזר הדין יידחה בחודש, בזמן הזה אתה מצווה להוריד במשקלך". חלף חודש והנאשם רק הוסיף למשקלו. שאלו השופט: "למה לא רזית"? ענה הנאשם: "לא היתה לי מוטיבציה"...

נזכרתי ביעקב גדיש בעקבות עריכת מאמרו של דורון נדיב על התפוררות הערבות ההדדית בקיבוצים המתחדשים, שהתפרסם באתר זה ב-14.3.

יעקב גדיש, חבר קיבוץ יבנה, היה "איש ששווה מיליונים" - כמנהל, כיועץ, כבכיר במשרד האוצר - אבל הוא מעולם לא חשב שמגיע לו יותר מאחרון החברים, או מאחרונת "הסורגות באספה". למרות שקיבל כמו כולם, לגדיש הייתה מוטיבציה לתרום עוד. זו מוטיבציה הרואה בטובת הכלל, חלק מטובתו שלו. רווחת הציבור - רווחתו. זר בימינו לא יבין זאת. ערבות הדדית מלאה, ללא סייג.

יש אגואיזם ויש אגואיזם

אנחנו נוהגים לחלק אנשים לאגואיסטים ולחברתיים. ההפך מאגואיסט (אנוכי) הוא "זולתן", עוד מילה שנותרה כלואה במילון. האבחנה הזאת לא ממצה. בסוף כולנו  אגואיסטים. השאלה מה האגו של כל אחד מאתנו מכיל. יש מי שהאגו שלו מכיל רק את עצמו, יש מי שהאגו שלו מכיל גם את חבריו וסביבתו. טובתם – טובתו. 

התפוררות הערבות ההדדית בקיבוצים המתחדשים היתה צפויה משום שזהו הגיונה של ההפרטה. זהו ניצחון של אגואיזם המכיל רק את עצמו. בהפרטה, אמר לי פעם חבר, האדם ניכר לפי מחירו, לא לפי ערכו. הכסף קובע. כשזהו ההיגיון, לא צריכים להיות מופתעים מן "התהליכים". נכון, לא הכל דטרמיניסטי, אבל ישנם צמתי הכרעה שאחריהם דבר נובע מתוך דבר.

***

אני נזכר שבאמצע שנות התשעים של המאה שעברה, נכחתי בדיון במזכירות התנועה - בימיו של אריק רייכמן כמזכ"ל - על מודל "תמורה לתרומה". דובר בו על  80% תקציב שוויוני, 20% תקציב משתנה, לפי תפקיד ומאמץ. "זה יעודד את האנשים להתאמץ ולתרום" הסביר, כמדומני, מזכיר הפנים דאז, צבי בן משה. אמרתי לו: "ה-20% יגדלו ל-30%, 40% ויותר. מי שרוצה לבטל את השוויון, לא עושה זאת בשביל פירורים. מי חשב אז על 90% או יותר?

אחרי התמורה לתרומה בא המודל המשולב, שהיה קצת פחות משכר דיפרנציאלי, שנוסה בכמה קיבוצים ולא שרד זמן רב. בזה אחר זה עברו רוב רובם של הקיבוצים לשכר דיפרנציאלי מלא. וכדי לא לעשות את זה מהמקפצה, המעבר הזה לווה בהבטחה לשמור על פערי שכר נמוכים. משהתפוגגה גם תקווה זו, נותרנו עם מיסי איזון, או מס פרוגרסיבי, כדי לספר לעצמנו שאנחנו מקיימים ערבות הדדית.

דמוקרטיה של בעלי יכולת

עכשיו גם זה קורס. המחקר שעליו התבסס מאמרו של דורון נדיב צופה שעוד ועוד קיבוצים מתחדשים יבטלו את המס הפרוגרסיבי עד שיתאפס. מה שיישאר הוא מס גולגולת, שווה לכל חבר.  מי אמר "תאצ'ר" ולא קיבל?

התהליך הזה, המתחולל בזחילה שהולכת ונעשית זריזה יותר עם הזמן, לא מתנהל באופן בלתי דמוקרטי. אבל זאת דמוקרטיה של בעלי יכולת ושררה; מיניאטורה של הדמוקרטיה המתקיימת כעת במדינה, שנגדה מוחה הציבור. דמוקרטיה כוחנית; של "בעלי הון".

באין מס פרוגרסיבי, הפתרון יכול היה להיות באמצעות חלוקה דיפרנציאלית כלשהי של תקציבי הקהילה, או של בונוסים ודיווידנדים. השאלה היא אם יש בונוסים ודיווידנדים לחלוקה והאם מי שאיננו מוכן לשלם מיסי ערבות הדדית משכרו, יסכים לשלמם דרך תקציב הקהילה או באמצעות ויתור על חלק מהבונוס. 55% מהקיבוצים ביטלו את המס הפרוגרסיבי ונראה שזה עבר מתחת לרדאר של מטה התנועה, אם יש בכלל רדאר כזה.

חגיגות ורסאי

אומרים לי שכתיבתי היא קינה על "ימי עתיד שחלף", כשם התקליט המיתולוגי של להקת המודי בלוז: Days Of Future Past.

אז ככה: במונחים כלכליים ההפרטה היטיבה עמי מאוד. אני בצד שמשלם. הבעיה  שלי היא עם מה שקורה לנפש של החבר, כשהוא הופך ל"הומו-אקונומיקוס" - אדם כיצור החי ופועל מתוך מניעים כלכליים בלבד. מה זה עושה לקשרים האישיים והחברתיים, שהרי הכל קשור בהכול.

לאחרונה נסגרה כאן המכבסה, ששירתה בעיקר את החברים הוותיקים. גם חדר האוכל נראה כמקרטע אל סופו; סדר פסח מזמן גווע. בעידן של הפרטה, מי ירצה לממן שירותים שמעטים זקוקים להם?  הכדאי החליף את הראוי.

***

מעת לעת, אני קורא פוסטים שניר מאיר, מזכ"ל התנועה, מפרסם בדף הפייסבוק שלו: שם מצבנו מעולם לא היה כה טוב. כנס של מאות "מנהיגי קיבוצים" במלון בים המלח; נבחרת הצעירים המשפיעים, "שיא בתקופת השפל" של המחאה כהגדרתו. הייחוד בכנסים הללו, שהם אידו את ועידות התנועה, חברים מן השורה – שממנים את האירועים במיסיהם - לא מוזמנים אליהם ולא מתקבלות בהם החלטות. החבר שכבר אינו רואה משהו ממיסי האיזון, לא יאמר את דברו שם. אולי  יפצה את עצמו על ידי אי תשלום המס התנועתי. מה התמורה שלו לתרומה?

***

הכנסים הללו, המדמים ועידות עסקים של גורמים מסחריים, מזכירים, על רקע התפוררות הערבות ההדדית, את החתונה ההיא באולמי ורסאי. החוגגים, בעודם שמחים ועולצים, לא ידעו שהרצפה מתחתם מפל-קל; שהבסיס של הסיפור שלנו, כתנועה קיבוצית, נעשה רעוע. יריד האשליות, של "שיא בתקופת שפל", יימשך.      

בהודעת הדובר אחרי הכנס של 2017 נכתב: "עוף החול מתאושש".

יעקב גדיש. מוטיבציה למען הכלל. (צילום: רונית ג. מתוך ויקיפדיה)

כנס ההנהגות: "עוף החול מתאושש". (צילום: מאתר התנועה)