בלילה ההוא בכיתי. למדתי שיעור כואב, עצוב, אבל אמיתי ונוקב על כך שההפסד הוא חלק בלתי נפרד מהספורט ומהחיים בכלל

זה היה מזה זמן. מעט לפני או אחרי - מי זוכר - היכחדות אחרון הדינוזאורים.  הפועל עין השופט בכדורעף (גילוי נאות: לימים נמניתי גם אני עם שחקניה ולא אחת הורכבתי בשישייה הראשונה) שיחקו נגד אליצור סעד. זה היה משחק חוץ וקיבוץ סעד היה רחוק כרחוק צפון מדרום. המשחק היה אמור להתחיל בשעה שבע בערב. לא היו  אז טלפונים סלולריים וטלפון קווי עם אסימונים, אף הוא לא הועיל. לא היתה שום דרך להיוודע בתוצאות המשחק עד שובם של השחקנים.

ניסינו לשער את מועד סיום המשחק, הוספנו כשעה לאוכל ולהתארגנות וכללנו גם את משך הנסיעה. מהשעה אחת עשרה בלילה חיכינו ברחבת החנייה של הרכבים (לא היה אז שער), דרוכים, מרוטי עצבים, כאילו גורלנו ייחרץ על פי תוצאת המשחק. עמדנו שם, כמעט כל ילדי הקבוצה, לא יודעים את נפשנו בליל חורף קר. היו מי שכססו ציפורניים, אחרים ביטאו את המתח באופנים אחרים.

הזמן חלף בעצלתי-עצלתיים, כל דקה נדמתה לשעה. אני לא יודע מדוע ייחסנו חשיבות כה רבה, גורלית, כמעט קיומית, למשחק. ככל שזכור לי זה לא היה משחק שחרץ את גורל המפסידה לירידה מהליגה. עוד משחק אחד. אבל בעמידתנו אי אז היה ביטוי לגאווה קיבוצית בכלל וגאוותנו בנבחרת הכדורעף של הקיבוץ בפרט.

זה היה לילה ארוך, מהארוכים שבחיי. קר וסוער ומעליו מרחף, תחילה כחשש קל וככל שהלכה והתארכה אי הידיעה מה יילד לילה לחשש כבד- סימן שאלה גדול: מי ניצח? האם ייתכן כי הקבוצה שלנו הפסידה? כבר אז ידענו שבתחרות מסוג זה המשחק הוא על סכום אפס - הכל או לא כלום - או מנצחים או מפסידים. אין תיקו.

באותו לילה למדתי על בשרי מהי ציפייה דרוכה, מה דרוכה - מייסרת. ניסינו לנחש, אבל לא היו לנו נתונים מספיקים כדי להפוך את הניחוש הרגיל לניחוש מושכל, אשר משוקללים בו נתונים רלוונטיים לאמוד על פיהם את הסיכוי לניצחון. קיווינו, ייחלנו, ובשפת הלב השקטה התפללנו, כל ילד וילדה בשפת החולין שלהם.

 ידענו כי אם וכאשר ייוודע לנו, חלילה, שהפסדנו, הלילה הארוך הזה ייהפך מליל שימורים לליל אימים. הפסד פירושו תבוסה. תבוסה פירושה מפלה. מפלה פירושה קושי לא משוער להתאושש. הקוקייה המטאפורית כבר קראה חצות באורלוגין - מלה קשה בתשבצים. ממטרים פזורים הפכו בהדרגה לשיטפון.  תחנת האוטובוס המקורה לא מנעה את הירטבותנו עד לשד עצמותינו. היה ממד של הקרבה בהישארותנו, כבר אחרי חצות, בהמתנה דרוכה, מורטת עצבים.

ואז, ברבע לאחת הגיע הטנדר ובו השחקנים.

ניסינו לנחש על פי הבעת פניהם את תוצאת המשחק. אני ידעתי ראשון. הפסדנו. התברר כי המשחק ארך כמעט שלוש שעות ובסיומו ניצחה אליצור סעד בתוצאה 3:2. חמש מערכות בכדורעף עשויות או עלולות להתארך כמעט כמו משחק טניס שבו היריבים הם שווי כוחות.

זה לא היה, כאמור, לא משחק אליפות ולא משחק שחרץ את גורל המפסידה בו לרדת לליגה נמוכה. ובכל זאת- כדורעף היה אז מיתוס, אתוס. המשחק המאפיין את התנועה הקיבוצית, אשר שחקניהן החובבים של הקבוצות שנקראו על שם הקיבוצים שהשתתפו בליגה, היה משחק שיתופי, סוציאליסטי, והקבוצה הייצוגית הביאה כבוד, בעיקר כשניצחה.

 בלילה ההוא בכיתי. למדתי שיעור כואב, עצוב, אבל אמיתי ונוקב על כך שההפסד הוא חלק בלתי נפרד מהספורט ומהחיים בכלל. לא לשווא היתה אפוא ציפייתנו הכמעט נואשת לבשורה שתגאל אותנו מציפייה זו. לימים, כשחקן, ניצחתי עם הקבוצה וגם הפסדתי עמה. במוצאי אחת השבתות, כשחזרנו בשעת לילה מאוחרת מאחד ממשחקי החוץ, המתינה לנו קבוצת ילדים, אשר כמונו, בשעתנו, ערכו לנו קבלת פנים.

"ניצחנו", אמרתי ובאתי על תיקוני.

כדורעף קיבוצי מזמן-מזמן. הפסד הוא סוף העולם