בן כיתתי, אבירם, שהזיכרון שלו אחרי 71 ער וחד כביום היוולדו, תיקן אותי: הוא אמר שהוא זוכר את הלילה ההוא, מאחר שגם הוא עמד אתנו, אלא שלפי זיכרונו דווקא ניצחנו, ואחרי חצות אף התקיימה חגיגת ניצחון כי נשארנו בליגה. מה שמוכיח כי הכל בעיני המתבונן, בזיכרונו או בשכחתו.

בימים ההם, בטרם בואה של הטלוויזיה לעולם, כאשר סעד הייתה עבורי מרכז העולם וערים זעירות כמו תל אביב או ירושלים היו בגדר ידיעה בלבד, שחקני הכדורעף היו דמויות ההערצה שלי. האמת שספורט לא עניין אותי אז, למעט משחקי הכדורעף. הייתי עוקב בחרדה אחרי מעוף הכדור למגרש "שלנו", נושף ונושף במרץ כדי לעודד את יקי וחבריו. פסגת הכותרת: משחקה של אליצור סעד נגד קבוצה צרפתית בשם "פיק". מהמשחק ההוא אני זוכר משום מה את המנון העידוד של השחקנים הצרפתים. לקבלת דוגמית מוסיקלית נא לפנות בפרטי....

אדיר!!! איזה חויות ילדות מקסימות, זכיתי גם.