הכריזו על אזור גבול הלבנון כעל רצועת ביטחון וישבו אותנו – פליטי הצפון – במקום חדש. היהודי לא צריך לנדוד בארצו

 

לאחרונה קיבלנו – תושבי יישובי גבול הלבנון – "צו" המאריך את שהותנו מחוץ לערינו-קיבוצינו-מושבינו, עד חודש יולי. בחנוכה לעגנו למי שאמר, בעת חלוקת הסופגניות במלון, שגם את המצות נאכל כאן.

ובכן, הוא צדק. כעת עולה השאלה במה נקשט את עגלות חג השבועות, בעודנו כאן.

 

עשרה חודשים יחלפו מאז עזיבתנו את בתינו עד המועד החדש שנקבע ויד הנדודים עוד נטויה. הפליטות הארוכה הזאת, בתוך ארצנו, היא בלתי נתפסת. חבל ארץ שלם מפנה ממשלת ישראל מפחד ארגון חזבאללה. מי יאמין לסיפורי כוח ההרתעה של צה"ל. זאת פליטות שיקשה מאוד לחזור ממנה לשגרה. בינתיים הפירות על העצים נרקבים, עמל החקלאים יורד לטמיון והישובים הופכים לכפרי רפאים.

***

אמת, אני כותב את הדברים הללו כ"צפוני מפונק", שהרי בנגב המערבי נפגעו הרבה יותר. שם חמאס ביצע ב-7 באוקטובר מסע טבח בסגנון דאעש, שכללו: הרוג ביהודים באשר הם יהודים, ואם הרגת גם בדואים על הדרך – לא נורא.

 

למצב הזה, של פליטות ארוכה, יש השלכות לא פשוטות. מגורים כל כך ממושכים בבית מלון, הולכים ומתבררים כעניין בלתי אפשרי לרבים. ואכן, לא מעט חברים החלו לעזוב – יש מי ששוכר דירה בעיר סמוכה, או בקיבוץ סמוך, יש חברים ותיקים שעוברים לדיור מוגן.

 

חיפוש הדירות להשכרה עורר מתווכים "שהריחו" את הפוטנציאל, וכך מעת לעת מופיעות ברשתות החברתית הצעות לדירות, כשהמחירים מאמירים בהתאם.

 

מגורים עצמאיים בחוץ, למי שזכה למצוא דירה במחיר סביר, התגלו כעסק כלכלי לא רע. זוג עם ילד מפוצה על ידי המדינה ב-15 אלף ₪ לחודש. אם למשל, השכיל לשכור דירה ב-6,000 ש"ח ואם מי מבני הזוג ממשיך בעבודתו ומשתכר, אזי יש נטו גדול בסוף הדרך. גם בעלי הדירות מבינים זאת ורוצים להיות שותפים ברווחי הפליטות. אולי שפיכת הכסף ע"י המדינה, גם זו דרך לקנות שקט אצל האזרחים.

 

הפיזור הזה של החברים הופך את המפגשים הקהילתיים של הישוב, שמתקיימים אחת ל ... לסוג של פגישת מחזור; של אנשים שהיו מזמן-מזמן ביחד ובאים להעלות זיכרונות. "מה נשמע, איך הולך אהלן". מהתכנסות להתכנסות, מספר המשתתפים פוחת והולך. הדיבור על העתיד הולך ודוהה. באין ידיעה, חצי, או שליש ידיעה, על מה שצפוי בו, הכל הופך למשאלות לב. 

***

אחזור לרגע לקיץ 2006, למה שזכור כ"מלחמת לבנון השנייה"; למלחמה שבה טילי חזבאללה הרגו יהודים בחיפה וערבים בנצרת, ואנחנו החרבנו מן האוויר את רובע הדאחיה של ביירות, שבו שולט הארגון.

חשתי אז שנפל אצלי איזה אסימון.

 

מה יקרה, תהיתי אז ביני לביני, אם אנחנו – מדינה מאוכלסת בצפיפות – נצטרך לעמוד במלחמת טילים רב חזיתית? שהרי זה כבר לא קרב תנועה כמו שלימדונו במלחמת ששת הימים, עם תפיסה התקפית ומכת פתע בעורף האויב, זאת "מלחמה סטטית" שבה הצדדים ממטרים טילים זה על זה. מה היתרון היחסי שיהיה לנו בה?

 

מלחמת לבנון השנייה נגמרה ברע, כאשר ניסינו לסיימה בתמונת ניצחון. וזה עלה לנו במספר גדול של חללים. קמה ועדת חקירה, שבעקבות מסקנותיה, שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל חלוץ עזבו את תפקידיהם.

 

נכון, מאז יש כיפת ברזל ועוד מיני אמצעי הגנה, ועדיין: האם ייתכן שפצעי המלחמה ההיא עודם נוכחים ומשתקים את המערכת מלעשות מעשה, לכאן או לכאן, ואנו – התושבים – תלושים זה חודשים מבלי לדעת מה ילד יום? היתכן שממשלת ישראל חוששת מעימות עם חזבאללה ולקחה את תושבי הצפון "כבני ערובה"? האם יש דד-ליין לכל הסיפור הזה? הייתכן שעימות בשלוש זירות - עזה, גדה מערבית ולבנון – גדול עלינו?

 

לפעמים, ברגע של ייחול לאופטימיות, אני מנסה לשכנע את עצמי שקבוצת מדענים יושבת היכן שהוא ומפתחת איזו קרן לייזר שתנטרל גם את הטילים התלת ראשיים והחמקניים של חזבאללה שעלולים לפגוע באתרים רגישים, ושההמתנה לפרי מחשבתם היא-היא הסיבה למחיר שאנחנו, תושבי הצפון, משלמים. כי אם אין שום תוכנית חשאית ואין סיבה עלומה לגלותנו הפנימית, נא הכריזו על גבול הלבנון כעל רצועת ביטחון וישבו אותנו מחדש היכן שאפשר.

 

פגיעת טילי חזבאללה. האם יש לישראל תשובה? (צילום: פרטי)