שלושים שנה להסכם אוסלו. היום בדיוק. שלושים שנה למהלך ששינה את פני המדינה, את מצבו של השמאל ואת היחס לשלום. חזרה לספרו של עמוס שיפריס "רבין ואוסלו", בו הוא בוחן מה גרם לרבין לעבור מ"לא אש"ף" ל"אש"ף על מלא" ובכך אפשר את החתימה על ההסכם. פרסום שני מעודכן   

היום מלאו שלושים שנה לחתימה על הסכם אוסלו שהיה קו פרשת מים בתולדותיה של מדינה ישראל וקו השבר של השמאל, ממנו לא התאושש עד היום. עובדה, גם מן המחאה הנוכחית הוא אינו מקושש מנדטים. הכל מתפזר במרכז. לכבוד היום הזה חזרתי לספרו של ד"ר עמוס שיפריס מנען, שבעיקר תהה איך התחולל המהפך בתפיסתו של רבין מבשום אופן לא אש"ף, ל"אש"ף על מלא". זו סוגיה שקשה להגזים בחשיבותה לגבי מה שקרה לנו מאז ונראה שגם להבא.

ד"ר שיפריס מקיבוץ נען כותב ומתעד פרקים בהיסטוריה הפוליטית שלנו ובהיסטוריה של קיבוצו. הוא כתב ספר על פועלו של ישראל גלילי, על ממשלת רבין הראשונה (1974-1977) ובהקשר של נען: קיבוץ נען - ביוגרפיה של מקום; על העשור הראשון של נען על-פי לקטי מכתבים; ועל הדור השני שלו.

עכשיו הוא מפרסם ספר חדש: "רבין ואוסלו" (הוצאת כרמל), בו הוא מבקש לבחון "מה גרם לרבין לחתום על הסכם עם יאסר ערפאת, שנוא נפשו, ולהכיר בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)".

ושיפריס שואל: האם רבין עשה זאת בשל הבטחתו הפוליטית ערב היבחרו לראש ממשלה, להגיע להסכם עם הפלסטינים לאוטונומיה, תוך ששה עד תשעה חודשים; או הייתה זו מצוקה פוליטית שאליה נקלע במאבק הפנימי עם שמעון פרס בתוך מפלגת העבודה"? או אולי זאת הייתה הבנה כי חיוני לחלץ את ישראל מן המציאות שנקלעה אליה לאחר חמש שנות אינתיפאדה"...

סיבוב פרסה של רבין

את האפשרות שרבין עשה זאת עקב הבטחת בחירות, אפשר, לדעתי, להסיר. רבין אכן רצה לחלץ את ישראל מן המציאות ששקעה בה בשטחים, אבל רבין לא ראה באש"ף פרטנר לכך, אלא במשלחת של נציגי ירדן והשטחים. רבין התעקש להרחיק את אש"ף מהמו"מ בהכירו את עמדותיו. להניח שרבין חתם על הסכם עם ערפאת בגלל הבטחת בחירות, זה לעשות לו עוול. להפכו לפופוליסט. כשרצה, רבין חזר בו מהבטחות. כך למשל, מהבטחתו  בספרו "פנקס שירות", לעולם לא לשרת  בממשלה תחת פרס.

נותרנו עם האפשרות שרבין נגרר לאוסלו עקב המאבק הפנימי עם שמעון פרס ובלחצו. ואכן, רבין נגרר ולבסוף הסכים ואף תירץ זאת בחוסר ברירה. רבין חתם על הסכם שנוהל כמעט בלעדית בידי פרס ואנשיו. הסכם שהרמטכ"ל אהוד ברק השווה אותו ל"גבינה שוויצרית מלאה חורים" ושאנשי המודיעין והמומחים לנושא הפלסטיני הודרו ממנו, כדי שלא יקלקלו, חלילה עם עובדות.   

***

שיפריס מודה בפתח סיפרו כי הוא נתקל בקשיים בהשגת מסמכים ותעודות הנחוצים לעבודה מחקרית. רבין לא הותיר פתקים ורשימות, ארכיונים עוד לא נפתחו לציבור; גם לא תיקיהם של האנשים שהיו מעורבים בתהליך.

חרף זאת, כותב שיפריס, כי חשיפת עמדת רבין כלפי הסכם אוסלו הייתה חשובה לו והוא הסתמך על עיתוני התקופה, שיחות עם מקורבים לרבין, על עדויות שליקט מרכז רבין וספרים שכתבו כמה מן המעורבים במהלך הזה.  

הספר "רבין ואוסלו". מה חשב רבין להשיג בהסכם?      

"רבין הועמד בפני עובדות"

גם תחת מגבלות אלה, הוציא שיפריס מתחת ידיו "כמוסה מרוכזת" של הסיפור על רבין ואוסלו. הוא הרכיב משיחות ומקטעי עיתונות פאזל ממנו ניתן ללמוד כיצד התרחש המהלך הגורלי והמדמם הזה, שהשלכותיו הפוליטיות ממשיכות לנכוח בחיינו גם שלושים שנה אחריו. 

שיפריס אוהד את רבין. כמי שנולד וגדל בקיבוץ המאוחד, הוא שייך "למחנה" שלו. לעתים הוא מתייחס אליו כאל ילד שנשבה, בידי יד ענקים זדונה ובוטחת. היד של פרס, ששמה לאל.

שיפריס מצטט מאמר של זאב שיף – מבכירי הפרשנים שהיו כאן - ב"הארץ" מיום 27.8.93, שבועיים לפני החתימה על ההסכם: "... המגעים נעשו עם אש"ף מלכתחילה בצורה בלתי מתוקנת. רבין הועמד בפני עובדות בשיטת הכרסום. לאחר מכן נגרר ולבסוף הסכים, בלא שעשה הכנה רצינית. לאמריקאים  לא ברור היכן עומד רבין ומה נעשה בהסכמתו ... יש שמועות שהמגעים עם אש"ף גלשו מפיקוחו ... רבין נגרר למהלך מול אש"ף צעד אחר צעד בטקטיקה לא נכונה ...יש לקוות שרבין אינו מאבד את השליטה על ניהול המו"מ עם הפלסטינים". (עמ' 93). רוב הסיפור על רגל אחת.

שיף לא היה היחיד בביקורתו. לביקורת, לפני ההסכם וגם לאחריו, היו שותפים גם הפרשן אהוד יערי והמזרחנים פרופ' יהושע פורת ויגאל כרמון, נשיא מכון ממרי. כל הארבעה, שאינם אנשי ימין, הצביעו על כשלי המו"מ עם אש"ף והזהירו מפני תוצאותיו (עמ' 110-111).                  

בריאיון לגלובס ב-14.5.2002, חזר יערי אל הימים של ערב ההסכם: "...כשקראתי את ההסכם, לא יכולתי לישון. שבועיים לא ישנתי ... הופתעתי מאוד מאוד מההליכה של רבין על הנוסח הזה. במשך השנים טרחתי לברר היטב. שקר לומר שלא הייתה אלטרנטיבה, שלא היה ערוץ חלופי להתקדמות עם הפלסטינים. היו גם מגעים אחרים ואפשרויות לתוכניות אחרות, אבל זה חלב שפוך "... (עמוד 112).

בכותבו "אפשרויות אחרות", מתייחס יערי למשלחת הירדנית פלסטינית שניהלה בוושינגטון מו"מ עם המשלחת הישראלית בראשות ד"ר אליקים רובינשטיין, שהשטיח נמשך מתחת לרגליה.

שיפריס ששוחח עם רובינשטיין (8.12.19) על הנושא, כותב: "הוא [רובינשטיין] אמר לי כי מיד לאחר שראש הממשלה הראה לו את הסכם אוסלו בסוף אוגוסט 1993, הסמיק רבין. עבור רובינשטיין אוסלו היה טראומה... פתאום [הוא] מגלה כי מתנהל מו"מ מתקדם מאוד במקום אחר ובעל ממד שונה כל כך, שבו ישראל הסכימה לשורת דברים שרבין עצמו התנגד להם בחריפות רק אתמול". (עמ' 89).

חולשה פוליטית

אז למה רבין בכל זאת חתם על הסכם אוסלו: שיפריס מצביע בעיקר על חולשתו הפוליטית של רבין בתוך מפלגת העבודה. ביטוי בולט לכך היה כישלונו של רבין, כיו"ר המפלגה וכראש הממשלה להביא לבחירת מועמדו יובל פרנקל למזכ"ל המפלגה, מול ניסים זווילי, מועמדו של פרס (עמ' 32). מעמדו של רבין במוסדות המפלגה היה חלש משל פרס. הקולות שקראו בה למו"מ עם אש"ף הלכו וגברו, למול היחלשות הזרם המרכזי במפלגה שהיה "העורף" של רבין. ביטוי נוסף לחולשה זו, הייתה בחירתו של עזר וייצמן כמועמד המפלגה לנשיאות ולא של שלמה הלל, איש הזרם המרכזי.

הוסיפו למצבו של רבין במפלגה את הקשיים שערם אש"ף (ולא רק הוא) בפני המשלחת הירדנית פלסטינית בוושינגטון, כדי להבין את הרקע לשחיקה בסירובו לקבל את ערפאת כפרטנר.

בספר פרטים על המשך המו"מ שלווה באירוע טרור רבים, המלמדים על נכותו של ההסכם. הדבר לא מנע את הילולת השלום שהייתה סביבו, ששומנה ביחסי ציבור עבים וכיבתה כל פתיל של ביקורת עליו. לימים השווה הסופר אהרון אפלפלד את הילולת אוסלו, להילולה שהייתה סביב הופעתו של שבתאי צבי.

פרשת סבסטיה: העתק הדבק

סבסטיה, הניסיון להפיל את ממשלת שמיר מתוכה והסכם אוסלו היו שלושה אירועים גורליים שביטאו את אותם דפוסי התנהגות של רבין, ממש "העתק-הדבק". התקבלו בהם הכרעות אסטרטגיות שספק אם רבין היה מקבל, לו שלט בתהליכים במלואם. במקרים כאלה, לאחר שקיבל את ההחלטה, הוא התלונן עליה. בספרו "פנקס שירות" הוא שפך אש וגופרית על ההסדר שהושג בסבסטיה, שבו נכנע לפרס וקיבל את ההסדר שאפשר את תחילת ההתיישבות של המתנחלים בלב השומרון; לניסיון הפלת ממשלת שמיר, קרא רבין בדיעבד "התרגיל המסריח". לגבי הסכם אוסלו, יש יותר מעדות אחת, שטרם הירצחו  החל רבין להרהר בהערכה מחדש של ההסכם הזה.

עוד יתברר שהסכם אוסלו והכרעה לטובת מו"מ עם ערפאת, יותר משנעשו למען השלום, היו עוד סיבוב בקרב האישי של פרס ברבין על ההגמוניה בהובלת התהליך המדיני.