לדלומי
נראה לי כי הביקורת המרכזית על הסכם אוסלו עדיין לא נאמרה. הקושי הגדול הוא זה, שהימין צדק כשאמר שהסכם – למעשה, הסכמי – אוסלו הם אסון, והוא צדק גם בכך שאמר זאת מראש: הוא זה שדאג כי אכן זה מה שהם יהיו. מנקודת מבט של תומכי השלום אין לבקר את הסכמי אוסלו על שהיו אסון, אלא על שהזמינו את כל מי שרצה לחבל בהם לעשות הכל כדי שזה מה שיקרה.
ההסבר כל כך פשוט שהוא אווילי: הסכם אוסלו הוא הסכם ביניים. הסכמי ביניים יש משני סוגים, שההבדל ביניהם מהותי, ולכן אין הסכם ביניים יכול להיות שייך לשניהם בו זמנית. הסכם אוסלו הוצג כשניהם בו זמנית. סוף ההסבר.
נדרש פירוט. הינה: יש הסכם ביניים שהוא הסכם בין הפסקת האש לבין משא ומתן עד לידי חתימה על הסכם שלום. ויש הסכם ביניים בין חתימה על הסכם שלום לבין מימושו. הסוג הראשון הוא הסכם על מחוות בניית אמון, שאין באף אחת מהן משום קביעה של עובדות, שהרי קביעת עובדות היא צעד הורס אמון מובהק. הסוג השני הוא הסכם על שלבים, וכל עניינו קביעת עובדות, בתנאי שהללו כולן עקביות עם הסכם השלום שהושג, כמובן.
הסכם אוסלו אינו הסכם קבע. הוא מרמז על הסכם כזה – הוא הסכם שתי המדינות לשני עמים, שהוא שיבוש לשוני, כי עם שיש לו מדינה נקרא אומה, ועל כן יש לומר שתי מדינות לשתי אומות. בשום מקום בהסכם אוסלו אין איזכור של פתרון זה. בשום מקום בהסכם אוסלו לא מופיע הביטוי "מדינה פלסטינאית". המשא ומתן על דמות הסכם הקבע נדחה לשלב מאוחר יותר.
דחיית המשא ומתן על דמות הסכם הקבע לשלב מאוחר יותר לגיטימית למהדרין: אלא שאז אין לקבוע עובדות כאילו כבר נחתם הסכם זה. הסכם אוסלו חייב קביעת עובדות כאילו הוסכם על הקמת מדינה פלסטינית, ובאותו זמן התיר קביעת עובדות כאילו הוסכם שמדינה פלסטינית לא תקום לעולם. ככה לא עושים.
זו הייתה הזמנה שאי אפשר לעמוד בו לאויבי השלום משני צידי המתרס לעשות את הרע ביותר שלהם – ביחד עם מתן פטור מראש מכל אחריות. כואב להודות אך אסור להכחיש: הסכם אוסלו הוא הסכם של מוגות לב שהזמין, איפשר ואף תימרץ את כל מה שקרה וקורה מאז.