יהב ארז, בת קטורה, היא אקטיביסטית רבת פעלים. בשיחה עמה היא מדברת על תהליך ההתפכחות שלה מהציונות, על מה שהיא רואה כפריבילגיוּת פסולה שלנו כקיבוצניקים, ועל הקושי שלה עם המחאה (אה, וגם קצת על פסיכדליה)

 

למה כדאי לכם להכיר את יהב ארז, הגם שדבריה עשויים לעורר חוסר נוחות? כי היא עושה דברים יוצאי דופן, ומשמיעה קול רהוט של דור חדש בארץ. כמי שהכירה בהיותה בת 17 בקיבוץ קטורה - וערכה את מדור הנוער בעלון האזורי - מרגש עבורי לעקוב אחרי מסעה. גילוי נאות אחרון: אנחנו חברים ושותפים בכמה מעגלים חברתיים.

 

הבה נתחיל עם הפודקאסטים של יהב, שלושה במספר, שצברו למעלה ממאה אלף האזנות במצורף. אז יש את "תודעה רבה - הפודקאסט הפסיכדלי העברי הראשון"; ויש את "שיט של אחרים" (המאזינים כותבים על הבעיות שלהם, יהב ושותפתה העו"סית והמטפלת המינית סיון לוטן, מנתחות את הפנייה ונותנות "עצות שוות"); השלישי נקרא - Disillusioned, שיחות באנגלית עם צעירים ישראלים שעשו את דרכם אל מחוץ למחנה הציוני, כדי לעצב מציאות של צדק ושוויון לכל מי שחיים בין הים לירדן.

 

לקיבוצים יש זכויות יתר ברורות

היא בת 33, כיום בתל אביב, ובשנתיים האחרונות שימשה כדוברת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות. בימים אלה היא עובדת בארגון זכויות אדם ו"נכנסת מדי יום יותר ויותר לעומק הפשעים שישראל מבצעת נגד הפלסטינים", כדבריה. למרות שהיא כבר לא מעט שנים מחוץ לקיבוץ, נדמה לי שאפשר לחבר את כל הנקודות השונות הללו באמצעות מונח דתי, שבוודאי מוכר היטב למקימי קטורה, שרבים מהם בוגרי התנועה הקונסרבטיבית: תיקון עולם.

 

לפני שנצלול לעניינים הקשוחים, בואי נסגור רגע את עניין הפסיכדליה ב"תודעה רבה".

"בעיניי זה נושא שרלוונטי לכל אחד שמתעניין בנפש האדם. חומרים משני תודעה זה לגמרי נושא שראוי להתעניין בו, גם אם לא בהכרח בוחרים להתנסות. הם מספרים לנו הרבה על הנפש האנושית שלנו".

 

סמים, אצלנו?! אילו תגובות קיבלת בקיבוץ?

"אמא של חבר טוב פגשה אותי לפני כמה שנים ואמרה שמאוד התרגשה מאחד הפרקים. הופתעתי, בגדול לא חשבתי שהיא תתעניין בזה כי יש לה דעות יחסית שמרניות. בסופו של דבר מבינים שהעניין שלי בנושא הוא מעבר להדוניזם״.

 

מה צריך לקרות כדי שתחזרי לקטורה?

"אני מאוד אוהבת את הערבה. בעיניי זה המקום הכי יפה בארץ. אני מאוד שמחה שגדלתי שם, אבל זה לא מודל שמתאים לי, כרגע".

אנחנו משוחחים בשביל להעלות את השיחה לאתר של קיבוצניקים, אז בואי נדבר קצת על "הקיבוץ". איך את מרגישה ביחס אליו היום?

"אני אמביוולנטית. ההורים שלי וחבריהם עבדו יומם וליל, הקדישו את חייהם לקהילה הזו. היתה לי ילדוּת שכל ילד בישראל היה חולם עליה. זה לא מובן מאליו. מצד שני, יש לי ביקורת רבה על המקום של קיבוצים במדינה ובהיסטוריה שלה".

 

למה כוונתך?

"הקיבוצים הם אליטה שאינה רואה את עצמה כאליטה, אבל יש לה זכויות-יתר ברורות. היה לי מאוד קשה להבחין בזה עד גיל מסוים. אנשים מרקע אחר, מוצא מזרחי או פלסטיני, מתקיימים במציאות קשה יותר, והאפליה היא רחבה. היה נישול, היה ניצול ויש דיכוי, גם אם הוא סמוי לכאורה. אני יודעת שקיבוצניקים מסתכלים בזלזול על מי שמדבר ככה, לא לוקחים אותו ברצינות. אבל מי שפקח את עיניו, מבין שהפריבילגיות שלו באות על חשבון אחרים. עכשיו, אני לא אומרת, 'תתנו את כל הנכסים ולכו לחיות ברחוב'. הצעד הראשון הוא פשוט להקשיב למה שאומרים לנו, לביקורת, ולעשות חשבון נפש. בפורים האחרון התקיים 'יום הערסים והפרחות' בביה"ס האזורי ביגור. התגובות של הקיבוצניקים לפרסום ברשת שיקפו זלזול והדחקה. זה מאפיין את כל הנושאים שקשורים לשסע בין אנשים מרקע אשכנזי לבין רקע מזרחי, מחטיפות ילדים בימי ראשית המדינה ועד המאבק על האסי - מכחישים שבכלל יש בעיה".

 

ביקשת שנקשיב, אז אני לא מתווכח כרגע. תתארי בבקשה את הדרך שהביאה אותך לחשוב ולהרגיש ככה.

"לא היה רגע אחד שבו פתאום נפקחו לי העיניים. היו כמה וכמה רגעים כאלה, לאורך השנים. אחד מהם היה כשצפיתי בסדרת הרשת 'נביאים', ספציפית בפרק של חן אלמליח, שהבהירה לי מה הקשר בין השמאל הציוני הקיבוצניקי - לבין הדיכוי של כלל האנשים שלא כמוהם. זה שלח אותי למסע של חפירה בהיסטוריה והתפכחות לגבי הקשר בין הדיכוי של הפלסטינים, לבין הדיכוי של כל מי שלא חלק מההגמוניה המפא״יניקית על צורותיה וגילגוליה השונים. הבנתי גם שאין אפשרות לחיות במדינה הזו כיהודיה - בלי להתעסק בכיבוש. כוונתי היא שצריך ללמוד לפחות את המינימום ממה שלא רוצים שנלמד ונדע. יהודים חושבים שהם יודעים מה זה אומר 'כיבוש'. אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים, כי אנחנו חיים בבועה. גם אנשים שבאים במגע יומיומי עם פלסטינים, אם לא יעשו את המאמץ ללמוד – יכולים להישאר בבורות גדולה לגבי המקום שאנחנו קוראים לו בית".

יהב ארז. אי אפשר להפריד בין יהודים לפלסטינים (צילום: שיר רוזנטל)

***

אז את כבר לא ציונית?

"לא. מי שלומד את ההיסטוריה של התנועה הציונית, רואה שמדובר בתנועה קולוניאליסטית, שנועדה להעניק זכויות יתר ליהודים אירופאים - אפילו לא לכל היהודים".

 

סליחה, אבל אנחנו לא שלחנו אנשים שיבזזו את פלשתינה ויעבירו לנו לשטעטל את הזהב והשנהב. הורינו באו לחיות כאן כתוצאה ממצוקה נוראית, או מתוך קשר רגשי לארץ.

״לאורך ההיסטוריה יהודים באו לחיות בארץ ישראל מתוך קשר היסטורי ודתי. מרגע שהתחילו להגיע לכאן מתוך מטרה לייצר ישות ריבונית בלעדית ליהודים - זה כבר סיפור אחר. אם תקרא את הספרים של אבות הציונות - תזהה שפה קולוניאליסטית מובהקת. כשקראתי את ׳אלטנוילנד׳ של הרצל פתאום קלטתי שזה בכלל לא מה שלימדו אותי על ציונות. הכל שם ספוג באוריינטליזם מהסוג שאדוארד סעיד היטיב לתאר, רק שאפילו כשלימדו אותי עליו בתואר הראשון, לא ציינו שהוא פלסטיני. אתה מבין גודל האירוניה? זו בדיוק החשיבה הקולוניאליסטית שמנחה פה את הכל כבר מעל 100 שנה״.

 

אז למה את פה, בעצם?

"ההנחה שלפיה ברירת המחדל שלי היא להתקיים פה כקולוניאליסטית, ואין שום דרך אחרת, זו תבוסה. אבל אפשר להישאר ולחיות פה אחרת; בלי מערכת יחסי הכוחות המאוד-גזענית. התשובה לקולוניאליזם התיישבותי היא לא שהמתיישבים יעזבו, אלא שהם ישנו את תפיסתם, ולא יראו עצמם כגזע עליון, ריבון בלעדי. קוראים לזה דה-קולוניזציה. זה אומר שאנשים קמים והולכים לשנות את התודעה, ובהתאם גם את המדיניות, את המוסדות ואת חלוקת המשאבים. אלו אותם אנשים ואותה אדמה - רק המקום נראה אחרת... פלוס הפליטים שיכולים לחזור".

 

אז זו הסיבה שאת לומדת ערבית.

"גם. אנחנו חיים במזרח התיכון, וערבית היא שפת המקום - שתמשיך להיות השפה הדומיננטית לעוד הרבה זמן. כל עוד לא נלמד ערבית נהיה 'וילה בג'ונגל'. ואני לא רוצה לחיות בתוך בועה. אני רוצה לדבר את השפה שהאנשים מסביבי מדברים, גם בהקשר האזורי. בהקשר המקומי, יש בין הירדן לים כשבעה מיליון יהודים וכשבעה מיליון פלסטינים. אנחנו לא רוב, רק מספרים לעצמנו סיפור. בשבילי זה מביך לא לדעת ערבית.

"העיתונאית ופעילת השמאל אורלי נוי אמרה פעם שהציונות 'הורגת את הערבי' ובאותו הזמן גם מוחקת את הערביות שבתוכנו, אצל היהודים המזרחים. אין הסבר יותר מדויק. כל עוד אני לא לומדת, זה אומר שאני לוקחת חלק פעיל במחיקה - גם של התרבות הערבית המקומית, וגם של התרבות הערבית של מי שהגיעו לפה לפני 70 שנה מאזורים אחרים במזרח התיכון".

 

איך זה ללמוד שפה חדשה אחרי שלב הילדות?

"אני מאוד נהנית וככל שמעמיקים בלימוד, מגלים יותר עושר תרבותי, תופסים יותר טוב את המקום שאנחנו חיים בו. במקביל, זה מביא להבנה יותר עמוקה של העברית, השורשים שלה. לימוד הערבית מחזק את האהבה שלי לעברית. בתחילת הדרך הזאת, יצא לי לפגוש מישהי מהמשולש, ישבנו יחד ואכלנו. כשביקשתי ממנה בערבית העלובה שהיתה לי אז להעביר את המלח הוספתי 'לאו סמחתי', כלומר 'בבקשה'. היא אמרה שמעולם לא שמעה יהודי פונה אליה ואומר 'בבקשה'. ומדובר באישה מבוגרת. ישראלים לא יודעים להגיד בבקשה, כי באנו לקחת".

 

קשה לשמוע, האמת. תגידי, בעניין אחר, איך את עם המחאה נגד "הרפורמה"?

"הלכתי בשבוע הראשון או השני, הצטרפתי ל'גוש נגד הכיבוש'. אני מורידה את הכובע בפני מי שמגיע לשם כל שבוע, מול 'מצעד הדגלים' - זה מה שזה. עמדתי שם עם כרזה שאמרה Zionism is Colonialism. המסר שלי נבלע בתוך מגילת העצמאות, שנכתבה בידי דיקטטור וגזען. על מה אנחנו מדברים פה, על זה שצריך לחזור לבן גוריון?!"

 

אז את נגד המחאה.

"אני מתנגדת לניסיון לשמר את הסדר הקיים. ומי שיגיד שזו לא מטרת ההפגנות, הוא או תמים או מיתמם. הייתי רוצה שכל האנשים שמסתובבים בקפלן עם דגל ישראל, יורידו את אפליקציית iReturn של 'זוכרות' (עמותה שעוסקת בחשיפה והנגשה של מידע היסטורי אודות הנכבה – י.ג.), ויגלו מה היה על האדמה שהם חיים עליה, לפני 48'. שיתחילו לקרוא. פעם אחת להיחשף למקור מידע שאינו מגויס לפרויקט הציוני, ולדעת מה נעשה בשם הדגל והסמל הזה שהם מנופפים בגאווה כאילו הוא מייצג צדק או שוויון".

 

מדינה אחת או שתיים?

"ברור שאחת. מעולם לא הייתה אפשר להפריד: יהודים חיו בחברון ופלסטינים חיו בכל ערי החוף. שלב הביניים, אוסלו, נכשל. וכך גם ההתנתקות, שמייצגת את אותה הגישה הישראלית אשר מתאפיינת בחוסר נכונות להכיר את ההיסטוריה או לשמוע את הצד השני; רק לשמור על הכוח שלנו. בשביל הפלסטינים זה לא סתם 'שלב ביניים' אלא המשך של חיים תחת מרותו של גורם זר ואכזר. אני רוצה שילד בן שנתיים וחצי, כמו מוחמד תמימי מהכפר נבי סאלח, לא ייהרג מירי של חייל ש׳טעה בזיהוי׳. אני רוצה שגם הוא יגדל בסביבה מוגנת, ולא מחר אלא היום. אני רוצה שפליטים שחיים בלבנון או באירופה ורוצים לחזור לבית שלהם – יוכלו לעשות זאת עכשיו".

 

כפרה, יש אנשים אחרים שמתגוררים בבית הזה כבר 75 שנה.

"זה לא מדויק. חוקר בשם סלמן אבו סיטה הקדיש את חייו לנושא הזה והוא מוכיח שחלק לא קטן מאדמות הכפרים שנחרבו נמצאות היום תחת יערות קק"ל, או שאלה שטחים חקלאיים. זו עוד שכבה של שקרים. בנגב מתקיים גם כעת גירוש ונישול של אנשים מהכפרים שלהם. הכל כדי לקבע בתודעה שלא תהיה שיבה. אנחנו רחוקים מהיכולת לראות שיש כאן עוד אנשים שיש להם רצונות משלהם. אבל הם לא הולכים לוותר רק כי לנו זה פחות נוח".

 

הפודקאסט השלישי שלך, Disillusioned, הוא באנגלית. את דוברת את השפה מהבית, אבל מה עם החבר'ה שמתראיינים וצריכים לשבור את השיניים?

"השאלה היא מיהם המאזינים. אני מאמינה שהתכנים שמובאים שם רלוונטיים להרבה אנשים שלא מדברים עברית. אלו יכולים להיות פלסטינים מכאן או מהגולה, יהודים בחו"ל או מי שלא קשורים ישירות לקונפליקט, אבל רוצים לשמוע את סיפורם של אלה שהפסיקו להדחיק. הכיבוש נוגע לעוד אנשים, לא רק לדוברי העברית״.