ענת מאור מנגבה יו"ר עמותת ליל"ך יזמה את חוק החולה הנוטה למות וחגית סלם מברקאי עוזרת לחולים סופניים להיפרד מן החיים בכבוד באמצעות הרדמה מקלה. כך נפרדה גם מאימה. שתיהן חדורות שליחות בפועלן

 

לאחרונה, יותר מאשר בעבר, אני מפלרטט עם המוות. חושב איך יגיע: עם או בלי סבל; בחטף או תוך שקיעה ממושכת של אבדן עצמאות ותלות באחרים. הפחד הגדול ביותר, חוץ מאשר מן המוות עצמו, הוא מן התלות שעלולה לבוא לפניו. כיום אינני מסוגל לחשוב על פיליפיני שיטפל בי. אעדיף להיעלם ולא להזדקק לו. לא, חלילה, בגללו – הפיליפינים מטפלים מצוינים - אלא בגללי; בגלל הפחד מהתלות. לא יודע מה אעשה בזמן אמת. אולי אצליח לסלק את הפחד.

 

תשאלו: למה דווקא עכשיו? ובכן, לאו דווקא עכשיו, אלא שכעת המחשבות הן בטורבו; הן אינטנסיביות: זה הגיל (76), זה הגוף שכבר לא מה שהיה, זאת מחסנית הגלולות שהולכת ומתעבה, זה היומן שמתמלא בביקורי רופאים, וזה בעיקר פרידות כפויות מחברים קרובים. וכן, כמוני, גם הקיבוץ נמצא בסתיו חייו. "משהו מת, משהו נגמר", כתב מיכה שטרית בשירו המצוין "אם כבר לבד".   

 

יחס ידידותי למוות

נראה כי זאת הסיבה שאני מסתופף לאחרונה בצילם של אנשים שפיתחו יחסי ידידות עם המוות, מדברים על הסוף כעל עניין טריוויאלי. אולי זה מקנאה. כך, למשל, עשיתי כתבה על סדנת פרידה מהחיים במגן, שבין יוזמיה מיכל שצקי (86), חברת הקיבוץ. הוריה שחיו במגן בחרו, בשנת 1995, לקחת את גורלם בידיהם בהיותם בגיל 84 והחליטו להירדם לתמיד עם כוס שמפניה, לצלילי מוסיקה קלסית. המעשה הזה הסעיר בשעתו את התנועה והארץ ואף חולל ויכוח ציבורי ער.

האירוע הזה גם היה המניע של חברת הכנסת דאז, ענת מאור (77) מנגבה, ליזום את חקיקת "חוק החולה הנוטה למות", המסייע לחולים סופניים המבקשים זאת, לא להאריך את חייהם.

 

ענת מאור: "הנחתי את הצעת החוק הראשונה על שולחן הכנסת בשנת 1999. הושפעתי מהמוות של ההורים של מיכל, שנפרדו מחייהם בעודם בריאים. הרעיון של מניעת סבל צריך להיות מחובר לזכויות אזרח. לי לא היה מקרה קונקרטי במשפחה. כשהחוק התקבל ב-2005, כבר לא הייתי בכנסת, אבל זאת מורשת שאני גאה בה. החוק קובע את התנאים בהם אדם בישראל רשאי להחליט איזה טיפול רפואי יהיה מוכן לקבל, אם בכלל, כאשר ייקבע שהוא סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ושתוחלת חייו אינה עולה על ששה חודשים, גם אם יטופל".

 

איך העניין חדר לתודעה בארץ?

"נושא החרדה מהמוות היה טבוע באופן עמוק במערב בכלל ואצלנו, בגלל המלחמות והשואה, בפרט. עם יתומים, למשל, לא דיברו על יתמותם, כי לא רצו לשוחח אתם על מות הוריהם. השיח על כך התחיל לחלחל מלימודי הבודהיזם. קראו את 'ספר החיים והמוות הטיבטי' ופיתחו גישה יותר ניטרלית למוות. בדרום אפריקה ובדרום אמריקה יש פתיחות רבה לנושא. אצלנו דור שלם, שהגיע לכאן בלי הוריו שנכחדו בשואה, לא חווה מוות של בני המשפחה. מי שהיו לו הורים שסבלו באחריתם, הבין למה הסבל גורם. הציבור בארץ נעשה מודע לנושא כשמתי מילוא, אח של רוני מילוא וגיס של בני בגין, ועדי טלמור, שדר גלי צה"ל, בחרו לשים סוף לסבלם ולחייהם בעזרת ארגון דיגניטאס בשווייץ ופרסמו זאת ברבים. גם שלמה סלע מגבעת ברנר, שהיה מנהל יד טבנקין, עשה כך. שוויץ היא המדינה היחידה המאפשרת המתות חסד גם לאזרחים זרים".

 

מעטים חותמים על הטופס

מזה שנתיים מכהנת ענת מאור כיו"ר עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), הפועלת לשמירת כבוד האדם ולכיבוד רצונו שלא להאריך את חייו, בהגיעו למצב סופני. העמותה הוקמה ב-1987, מופעלת על ידי מתנדבים וממומנת מדמי חבר שנתיים שמשלמים חבריה. כל אזרח מעל גיל 17 שכשר לקבל החלטות, יכול למלא את אחד מטפסי משרד הבריאות המאפשרים מתן הוראות להימנעות מטיפול מאריך חיים. ענת ממלאת את התפקיד בחצי משרה בהתנדבות. לדבריה, בעמותה פעילים ארבעים מתנדבים בהם גם קיבוצניקים בתפקידים מרכזיים. פרט למנהלת המשרד כולם מתנדבים. לצד זאת, ענת מאור פעילה בצוות השיוך בנגבה, תהליך שעומד להסתיים; היא מלמדת ומרצה בקיבוץ וגם "פה ושם" כהגדרתה. ואולם, את עיקר זמנה הפנוי היא מקדישה למחאה במסגרת פורום שמעורבים בו ח"כים לשעבר, בהם כאלה שכיהנו בכנסת מטעם מפלגות הימין ו"כחיילת מלאה ברבים מאירועי המאבק נגד הדיקטטורה".

 

ענת מאור: "הממצא שגילתי בבואי לעמותת ליל"ך הוא שמאז קבלת חוק החולה הנוטה למות ב-2005 כמעט לא התקדם כלום. משנת 2012 ועד היום רק 34,000 אנשים מילאו טפסים של העמותה. משרד הבריאות לא עשה דבר כדי ליידע ולשווק זאת לציבור. נכון שהמספר עולה משנה לשנה אבל אם להשוות לארה"ב, שם כל אזרח שלישי חותם על הטופס. כאן יודעים על זה מעט מאוד. בארה"ב מטפטפים את הנושא בטלוויזיה בכל חג הודיה, כשהמשפחה מכונסת. הורים ובנים מקיימים על כך שיח ער. כמו עוד דברים באמריקה גם זה קשור לביזנס. חברות הבטוח תומכות בחתימה על הטופס כי הוספיס בבית חוסך תשלום לבתי החולים עבור אשפוז".

 

ללמוד מג'ימי קרטר

ענת מאור מסבירה כי הוספיס בית התחיל להתפתח ב-2012. "אם אדם הוא חשוך מרפא עדיף שיסיים את חייו בביתו. לאחרונה גם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, בחר בהוספיס בית, כאשר הבין כי מחלתו סופנית".

 

ענת מאור. תיאורים יפים על פרידה (צילום משפחתי)

גם אם הדבר בלתי נמנע, זה מפחיד בעיני לגרום לאדם לסיים את חייו.

"באקט הפרידה מן החיים לא מדובר בהמתה. זאת הרדמה שנועדה למנוע סבל וכאב. כעבור שניים שלושה ימים החולה הולך לעולמו. בשפה מקצועית זה נקרא 'סדציה פליאטיבת' שזו הרדמה מקלה. שדרית הרדיו שמירה אימבר בחרה בכך כשכבר לא היתה תוחלת לחייה. האקט הזה מתבצע רק במצב סופני, כשכלו כל הקיצין. תפקידנו בליל"ך הוא ליידע אנשים  שהאופציה הזאת קיימת. החולה צריך להיות מעוניין בכך ושלם עם זה. אנחנו דואגים שיכבדו את בקשתו".

 

ואם מישהו איבד את טעם חייו בגלל דיכאון עמוק?

"איננו מטפלים בדיכאונות, אלא רק במצב גופני סופני. אנחנו מונעים את הארכת הסבל. מול קדושת החיים יש את הרעיון של כבוד האדם וחירותו. קדושת כבוד האדם חשובה כמו קדושת החיים. כל אדם שמנעתי ממנו סבל, כאילו הצלתי עולם ומלואו. אנשים באים להודות לי".

 

אם אדם הוא שבר כלי בגלל דיכאון כרוני, למה להאריך את סיבלו?

"איננו עוסקים במשברים נפשיים. אין לי תשובה לסבל נפשי". 

 

מרדימים באמצעות זריקה?

"זה עניין מקצועי שמוכרע ע"י אנשי בריאות בלבד. ברוב המקרים זה נעשה על ידי תרופות, אך כשהחולה כבר לא יכול לקחת תרופה או כדורים, ההרדמה נעשית באמצעות זריקה".

 

האם האבל  על מי שבחר למות, הוא אותו אבל?

"אנחנו שומעים תיאורים יפים על הפרידה. יש לנו בצוות מלווה רוחני, דובי אביגור, רב חילוני הומניסטי מהישוב רקפת, בעברו מקיבוץ געש. אני למשל משוחחת על הנושא עם הבנות שלי. זה מרגש ומקרב. מתקיימות סדנאות המכינות לפרדה. זאת יכולה להיות חוויה".

 

בשעתו פרופ' לייבוביץ הזהיר שמה שמתחיל בחולים סופניים ייגמר בחולים קשים.

"כן, הוא אמר שזהו מדרון חלקלק, אבל זאת דעה מיושנת. צריך להפעיל אמצעי זהירות מחמירים. המועמד להרדמה חותם מרצונו על הטופס בנוכחות שני עדים שאינם בני משפחתו".

 

תרופה מרדימה לאמא

חגית סלם (60) מברקאי היא מומחית קלינית בגריאטריה ב"כללית" ואחות בקיבוצה. בחו"ל מקצועה נקרא nurse practitioner שזה סמכויות מורחבות של אחות, כולל סמכויות רפואיות.

לחגית יש היתר להפעיל סדציה פליאטיבית במסגרת הוספיס בית לחולים המוגדרים כחולים סופניים. לדבריה, "מה שמקל על התהליך זו חתימה של החולה על הנחיות מקדימות, בזמן שעודו מסוגל לכך. עשיתי סדציה לחולת ריאות שהייתה בהכרה ולא רצתה להיות מונשמת. היה ברור לכולם שמצבה חד כיווני".

 

אז הרגת אותה...

"אני מרדימה, אינני הורגת. את האישה הזאת היה אפשר להחזיק בחיים רק ימים ספורים. עשיתי זאת גם לחולה ALS מגן שמואל שהיה במצב סופני. זה נכון לכל אדם שהוא במצב סופני. ישנם גם מקרים הפוכים, די נדירים, שבהם החולה ממלא טופס שעליו חותמים מי שמבקשים להאריך את חייהם בכל מצב. כאמור, אלה מקרים נדירים. בשווייץ המוות הוא מידי, אצלנו החולה מקבל תרופה ונרדם. אם הוא לא יכול לבלוע, זה ניתן בעירוי תת עורי. הסוף יכול להגיע תוך כמה שעות או תוך ימים בודדים. אנחנו עוזרים לבעלי תוחלת חיים קצרה להיגאל מהסבל".

 

זה עיסוק שיש סיפוק בצדו?

"קשה להודות בזה, אבל תהליך הליווי של האדם הנוטה למות ומשפחתו, עד למתן סדציה פליאטיבית ומותו ללא סבל ובסביבתו הטבעית, הוא אחד הרגעים הכי מספקים. אני פועלת בתחושת חמלה כדי למלא את בקשתו של החולה הסופני. עשיתי זאת גם לאמי".

***

אני חלש בפרידות. אני חש מועקה כשאני נפרד מחבר או חברה, גם ביודעי שמתי שהוא נשוב וניפגש, או נמשיך לדבר. פה מדובר בפרידות סופיות, אמנם בלתי נמנעות. זה מעיק עלי, גם אם זה נעשה ברכות ובהסכמה. בראש התנגן לי שירה היפה של רוברטה פלאק: Killing Me Softly (הורג אותי ברכות). נכון, זה בכלל שיר על אהבה, אבל נראה שגם אהבה יכולה להרוג ברכות.   

למעוניינים: הטלפון של עמותת ליל"ך: 03-6730577

 

 

חגית סלם: "אני מרדימה, אינני הורגת" (צילום: נגה טנא סלם)