פנס בודד | נעה זית
היֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹה היה פנס בודד. ככה זה מתחיל.
היֹה היה עיגול ברושים. נטעו אותו אי אז בתחילת שנות החמישים. בתמונות הישנות, שחור לבן, רואים אותם נמוכים, וכשאבא מרים את ילדו ומושיט אותו לשמים, הוא גבוה מהברושים. מאז הם גבהו מאד. את עיגול הברושים נטעו בתחילת המדרכה שהובילה לחדר האוכל החדש שנבנה אז, וכל מי שהלך לחדר אוכל לא יכול היה שלא לעבור דרכו. כשהקיבוץ היה קטן חגגו שם חגים, את סוכות בוודאי, במלחמת יום הכיפורים התכנסנו בין הברושים לשמוע את הדיווחים הקשים על המלחמה ועל פינוי יישובי הרמה. לימים הותקנו בו שני ספסלי נדנדה וישבו עליהם הורים עם ילדיהם, נערים, שתי חברות שהמתיקו סוד ויותר מאוחר הורים מבוגרים עם בניהם המבוגרים גם הם. אני לא זוכרת אם היה שם פנס, אמרו לי שכן, אבל המקום היה אפלולי ושכנה בו רוח של פרטיות, אם אפשר לומר כך, למרות המדרכה המובילה לחדר אוכל, שחצתה אותו. כשישבת שם ועברו אנשים, הם אמרו לך שלום, או לא, הם נזהרו בפרטיות שלך.
גם תאורת החצר היתה צהובה ומועדון החברים נראה מרחוק כמו חלמון ביצה ולמרות שהיינו כל כך חשופים האחד לשני היו לנו הפינות האלה והיה לנו עיגול הברושים.
עד שהגיעו הלֶֶדים; המנורות שהופכות את הלילה ליום, מסנוורות את האישונים ומוחקות את הכוכבים בשמים, וכל הקיבוץ הוצף בבת אחת בתאורת החצר הזאת כמו אצטדיון כדורגל, וגם הפנס, שהיה אולי בעיגול הברושים אבל היה עדין וצהבהב, הוחלף בלֶֶֶֶד אור יום שחושף את היושבים על הספסל בערב לאור הקר והמנוכר הזה ואין לאן לברוח ואין מקום נינוח ואפלולי לשבת בו, ומי יושב? הסינים שבאו לעבוד במפעל ההידרואלקטרי ושוכרים דירות בקיבוץ, יושבים שם לפעמים וקוראים במסכי הנייד שלהם.
ולמה אני, בימים האפלים החשוכים האלה כותבת על תאורה ואווירה וזיהום אור ומיני זוטות כאלה? ומה הקשר בין היופי של חצר הקיבוץ ל"החיים עצמם" כולל מה שקורה עכשיו בארץ שלנו, כולל חיי קיבוץ מופרט, כולל רגישות לסביבה, לאנשים, ליופי.
כשבנו את המועדון בגשר והיה צריך לרהט אותו, לבחור מנורות ושולחנות וכורסאות, נערכו בחדר אוכל בשבת עשר ואולי יותר אסיפות בנושא הזה. כולם דיברו, כל אחד אמר איך המועדון צריך להראות. יום אחד, באוטובוס מגשר לטבריה, התווכחו שתי חברות בקולי קולות על הצבע והריפוד. בסוף, כשהגיעו לתחנה מרכזית, כל האוטובוס הצביע... טוב, זה מה שאבא שלי סיפר, בכל אופן, כשחזר מטבריה. אבל זה היה חשוב. חשוב לכולם ולכל אחד. אולי זה היה יותר מדי דמוקרטי, אולי העולם, כמו שאומרת הדוכסית לאליס, יסתובב יותר מהר אם כל אחד יתעסק רק בעניינים שלו, אבל אולי גם זה לא יהיה באמת יותר טוב אם העולם יסתובב יותר מהר, זה רק יצופף את הארוחות, ואולי מה שאנחנו רואים עכשיו זה מה שקורה אם כל אחד מתעסק רק בעניינים שלו.
נעה זית היא חברת גשר. ספרה "ארבע אחרי הצהריים" זכה בפרס ספיר לספר ביכורים, לשנת 2009.
הלדים הפכו את הלילה ליום (צילום עזרא דלומי)
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
ישן מפני חדש תוציאו
אני דווקא מאד מרוצה מפנסי הלד הפזורים בקיבוץ. בניגוד ללילות החשוכים בעבר , מוארות עתה פינות מרובות , וכל טיול לילי במרחבי המשק, הופך להיות מסביר-פנים.