שִׁבְעָה אַרְגָּזִים וּבֹורֶג אֶחָד מְיֻתָּר / גדעון ברקני
לפני זמן לא רב סיפר לי חבר ותיק, שהיה בעברו נהג משאית בקיבוץ ובקואופרטיב האזורי, על סיור מקצועי של קבוצת נהגים בכמה מפעלי ייצור והרכבה גדולים וידועים של משאיות באירופה. הסיור כלל כניסה אל אתרי הייצור של חברות כגון סקניה, מאק, וולוו ועוד.
חברי הקבוצה והחבר שלי היו מלאי התפעלות למראה פסי הייצור עתירי האוטומציה והרובוטים המשוכללים, שעובדים במהירות וביעילות ובדיוק של עשיריות המילימטר. התלהבותו הגדולה הייתה מהתהליך הפנטסטי הזה שבו בתחילת המסלול נכנסת שלדת פלדה שחורה ומבריקה, עוברת את כל הדרך הארוכה באולם הענקי הממוזג, המבריק בניקיונו, קולטת את כל החלקים מכל הכיוונים, כשברקע רעשי המכשירים הפניאומטיים ותקתוקי הרובוטים, ובסופה יוצאת משאית ענקית, מהודרת, מבריקה, צבעונית ומרהיבה ביופייה.
***
אני מספר את זה כי נזכרתי בסיפור דומה אך שונה לחלוטין, איך לפני 70 שנה הורכבה משאית במוסך שלנו. ומעשה שהיה כך היה:
הם הגיעו ביום שלישי בקיץ 1957, מנמל חיפה אי-שם ומהכביש הראשי על גבי עגלה רתומה לטרקטור עייף, שבעה ארגזי עץ ענקיים שעליהם הוטבעה באותיות שחורות גדולות מילה אחת באנגלית: AUTOCAR.
איש מאנשי הקיבוץ לא ידע בדיוק איך מבטאים אותה, אבל כולם ידעו לבטא את מה שהיא הבטיחה — משאית. משאית חדשה, משלנו, שתוביל את אשכולות הבננות אל השוק בתל אביב וחיפה, ולא תתעייף בחצי הדרך כמו אותו טנדר ישן שכבר זכה לכינוי "המנוח". אחרי הטרקטור נסעה השלדה השחורה, עירומה וחשופה, רק עם הגה וספסל עץ, אותה נהג אחד מנהגי התובלה.
כך פשטה לה השמועה והגיעה גם אלינו הילדים. הייתי בן 7 כשעם חבורת ילדים רצנו למוסך לראות את הפלא.
פינייה (פנחס), רכז המוסך, עמד מול הארגזים בידיים על המותניים, מצמצם עיניים אל השמש של עמק הירדן כאילו הוא מודד יריב. פינייה היה אדם שאמר מעט ועשה הרבה, ושתי התכונות הללו שירתו אותו נאמנה במשך עשרים שנה של ברזל וחום. לידו עמדו המוסכניקים התימנים – נחמני, חיליק ואליהו, שכפות ידיהם היו כבר ספוגות בשמן וגריז ועיניהם דלקו כמו של מי שראו מולם את העתיד המתקדם.
"פותחים," אמר פינייה, "אבל לאט. מי שממהר, מרכיב את הגלגל הקדמי במקום הדלת."
***
הם פתחו את הארגז הראשון, וכולנו נשמנו ריח של גריז ושל נסורת ושל ארץ רחוקה. בפנים, עטופים בנייר משוח, שכבו חלקים שאיש מהם לא ראה מימיו: דלתות מבריקות, צינורות ברזל ונחושת מעוקלים ומפותלים, ערמת ברגים ואומים בכל הגדלים והסוגים שבעולם, וספר עבה אחד, מודפס צפוף — חוברת הוראות ההרכבה. באנגלית. כולה.
הבעיה הזו ליוותה אותם ארבעה ימים תמימים. בערבים היו מתאספים במוסך לאורן הכתום של המנורות, ופינייה — היחיד שלמד אנגלית בגימנסיה אי־שם בגולה הגרמנית — היה מתרגם בקול רם, מגמגם ומנחש. "כאן כתוב," הכריז ערב אחד בביטחון, "להכניס את ה'קרנקשפט' אל תוך ה'בלוק'."
שתיקה. "ומה זה קרנקשפט?" שאל מישהו. פינייה עיין שוב. "לא יודע," הודה. "אבל זה נשמע חשוב." בסוף החליטו על שיטה משלהם: מחזיקים חלק ביד, מסתכלים בתמונה שבחוברת, ואם החלק נראה כמו בתמונה — מרכיבים.
משאית חדשה, שתוביל את הבננות לשוק בת"א וחיפה, בלי להתקע (אילוסטרציה)
***
היו ניצחונות והיו תבוסות. פעם אחת הרכיבו את כל מערכת ההיגוי הפוך וגילו זאת רק כשאליהו ישב בתא הנהג, סובב את ההגה ימינה, והגלגלים פנו בשלווה שמאלה. פינייה השמיע בשקט קללה בגרמנית ושתי ברכות, וביקש לפרק הכול ולהרכיב מחדש. פעם אחרת נעלם בורג מסוים — בורג קטן, חסר חשיבות לכאורה — וחיפשו אותו שלושה ימים בכל המוסך, עד שלבסוף מצאו אותו עטוף בנייר עיתון ליד הסנדוויצ'ים, היכן שנפל בטעות בעת שהצוות ישב להפסקת הקפה.
אבל מה שאיש מהם לא שכח עד יומו האחרון היה הבורג המיותר. כשסיימו את הכול — וזה היה כמעט שלם, מבהיק, יפהפה — נשאר על השולחן בורג אחד. בורג בודד, נחוש, שלא היה לו מקום בעולם. כולם בהו בו. גדעון פינייה הרכיב משקפיים הפך את החוברת מתחילתה ועד סופה. נחמני זחל מתחת למשאית עד שכל הבגדים שלו השחירו. הבורג נותר מיותם.
"אמריקאים," פסק פינייה, כמי שמסביר תופעת טבע. ואת הבורג הניח על אדן החלון של המוסך, ושם הוא נשאר, גלמוד וגאה, עוד שנים רבות...
ואנחנו הילדים ליווינו את ההרכבה בנאמנות ובסקרנות גדולה. כל יום אחרי הלימודים היינו רצים לגראז' (כמו שקראו למוסך באותן שנים), מסתובבים סביב השלדה שהלכה ונעלמה מתחת לכיסויי הפח המבריק באדום בוהק, ולאט לאט הפכה לקבינה מהודרת, עם לוח שעונים מרהיב, עם מושב רך וקפיצי, עם הגה שחור עטוף במגבת נגד טביעות אצבעות בטרם עת. לא אשכח את הריח – ריח של חדיש-חדש, תערובת של צבע, חומר ניקוי וגומי טרי...
***
ביום ההתנעה התאסף כל הקיבוץ. אנו הילדים טיפסנו על גדר הבטון, הוותיקים הביאו כיסאות, ומישהו אפילו עצר את הטרקטור באמצע החריש כדי לא להחמיץ. נחמני ישב בתא הנהג שנראה לנו כמו תא של מטוס, כי על זה לא היה ויכוח — מי שעבד הכי הרבה, מתניע. הוא דחף את הכיסא הכי קרוב להגה כדי להגיע לדוושות, לחץ על הקלאץ', הביט בפינייה שעמד למטה מול החלון הקדמי. פינייה הנהן.הוא סובב את ה"סטרטר". כלום...
סובב שוב. שיעול. גניחה. נהמה של מנוע חדש.
ובפעם השלישית — והעמק כולו השתתק לרגע — שאג המנוע אל החיים. שאגה עמוקה, מלאה, בריאה, שאגה של ענק חדש שנולד. נחמני נתן גז. עשן כחלחל עלה מה"אגזוז" אל שמי הגראז', ציפורים התעופפו מעצי האקליפטוס והברוש. אחר כך פרץ הקיבוץ כולו במחיאות כפיים.
ואנחנו הילדים, שליווינו את לידתה של המשאית, התרגשנו ושמחנו, לא נשכח את גודל האירוע.
שנים רבות נסעה המשאית בכבישי העמק והארץ, עמוסה בננות וירקות וזיכרונות, והבורג המיותר נשאר על אדן החלון. וכשהיו שואלים את פינייה לשם מה הוא שומר אותו, היה אומר תמיד אותו דבר:
"כדי לזכור שאפשר לבנות דבר שלם גם כשנשאר חלק שאי אפשר להבין למה הוא נחוץ..."
***
קטע מעלון שער הגולן, מתאריך 9.6.1957, המבשר על בוא המכונית החדשה
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!