אקדח המופיע במערכה הראשונה ... | אודי פלד
הכאב בראשו של לובקה חלף לגמרי וליבו הלם דווקא בקצב רגיל ונינוח, עת לפת בשתי כפות ידיו את המתכת הקרה, הכבדה, השמנונית הצמודה לרקתו. סיפור ליום הזיכרון
לוֹבקה היה הלוחם הזעיר ביותר בבריגדה. מטר חמישים ושמונה. אפילו תעודת הזהות שהעידה על היותו בן עשרים פחות חודש לא הועילה. הוא נאלץ להביא אישור מיוחד בחתימת מזכיר הקיבוץ על-מנת שיאפשרו לו להתגייס.
לוּבַּה הייתה הלוחמת הכי צעירה בהגנה.
לאחר השחרור, הביא אתו לובקה לקיבוץ אוצר. אקדח קולט ארבעים-וחמישה מילימטר אותו גנב מהצבא הבריטי, פלוס שתי מחסניות וחמש קופסאות כדורים.
האקדח עשה את דרכו לסליק של ההגנה ומשם אל לובה, שלמרות צעירותה, התבלטה בעוז רוחה ותושייתה והוענקה לה הזכות להחזיק ב"אקדוֹח של השוּרה".
היו אלה אולי האקדח, או ההתאמה האורכית, או אצבע אלוהים שזיווגו בין לובה ולובקה. מיד לאחר תום מלחמת השחרור עברו השניים להתגורר יחדיו ב"חדר משפחה". אקדח הקולט הכבד, מצוחצח משומן וארוז ב"נייר פרגמנט", אופסן בתוך קופסת נעליים ישנה ועבר להתגורר בחדר יחד איתם.
כעבור שנה נולד התינוק, בן זכר, אותו קרא הזוג המאושר, בשם הקוממיות - ישראל.
כפי שהדבר קורה כה רבות במקומותינו, לא ניתן היה כלל להכיר את התפוח על פי העץ. ישראל הנער גדל וצמח... וצמח... וצמח... וכבר בהיותו בר-מצווה, גבהה קומתו כמעט כקומתם של לובה ולובקה אשר חוברו להם גם יחדיו.
על אף היותו בן יחיד, התגייס ישראל לסיירת. הוא התבלט מיד, לא רק בהיותו גבוה "משכמו ומעלה...", אלא גם במנהיגותו השקטה. הוא סיים את קורס הקצינים כחניך מצטיין גדודי. מפקדים בכירים כבר "שמו עליו עין".
אבל הכל נקטע באחת בעת מלחמת ההתשה, כאשר פגז של מרגמה-ששים-מילימטר, פגע פגיעה מקרית אך ישירה בחוליית תצפית שהתמקמה בין המעוזים על הסוללה שממזרח לתעלה.
בהלוויה הצבאית שנערכה בקיבוץ, עמדו לובה ולובקה חבוקים וקפואים כשני נציבי מלח. עיניהם היבשות היו פקוחות לרווחה אל חלקת האדמה הקטנה שבלעה את בנם יחידם, ולא מצמצו אפילו בעת שרעמו שלושה מטחי הירי.
אבל כעבור מספר חודשים, לקראת יום הזיכרון, תקפה את לובקה, שהיה בריא תמיד, מחלה משונה. זה התחיל שבוע קודם ליום העצמאות. כאבי ראש, כאבי שרירים, רעד בידיים, דפיקות לב מהירות וכאבים בחזה, מיצמוץ ודימוע בעיניים, ואפילו חום נמוך. לובקה לא התלונן, אבל לובה חשה בדבר ולקחה אותו למרפאה. הרופא בדק. נלקחו דגימות דם. הועלה חשד שמדובר באיזו הפרעה הורמונאלית הקשורה בבלוטת התריס, אבל לא התגבש שום ממצא ברור. המחלה חלפה יומיים לאחר יום העצמאות, על מנת להופיע שוב, עם אותם תסמינים בדיוק, לקראת יום הזיכרון בשנה הבאה.
שוב נלקחו דגימות דם, נעשה א.ק.ג. וצילום של בית החזה, ושוב, עוד לפני שהגיעו תוצאות הבדיקות, חלפה המחלה מאליה. בשנה השלישית אמר הרופא ללובה: "אף שלא מצאתי בספרות המקצועית שום סימוכין או הגדרה מוסמכת, נראה לי שאנחנו יכולים לקבוע בדרגת וודאות גבוהה, שמדובר כאן ב'מחלת יום הזיכרון'. הבשורה הפחות טובה היא שאינני מכיר שום תרופה למחלה. הבשורה היותר טובה היא, שכפי שנוכחנו, היא חולפת מעצמה - כלומר, עד יום הזיכרון הבא".
"אז מה נעשה?" שאלה לובה שבכל-זאת הייתה מודאגת.
"אין מה לעשות," פסק הדוקטור, "הפרופסור שלי באוניברסיטה היה אומר שיש מחלות שצריך ללמוד לרפא אותן, ויש מחלות שצריך ללמוד לחיות איתן. לא מתים מזה..." הוסיף הדוקטור בחיוך מרגיע.
ולובה ולובקה למדו לחיות עם המחלה. לובה ולובקה לא היו מפונקים. הם ידעו בדיוק במה נקנים מולדת, ועצמאות וקוממיות. בכל שנה, בטקס יום הזיכרון, היו לובה ולובקה לופתים בארבע כפות ידיים את מוט "נס הקוממיות" שהוענק לקיבוץ על-ידי המוסדות, כהוקרה על עמידתו האמיצה במלחמת השחרור, עיניהם נעוצות בלהבה המרצדת בקסדת הפלדה הקבועה בראש מצבת הזיכרון, ושפתיהם מלוות ללא קול את "מגש הכסף" אותו היו קוראים נערי חברת הילדים, ושאת מילותיו כבר ידעו בעל-פה.אבל, כמאמר אנשים, "... יש וגם אבנים נשברות".
בכל יום זיכרון, לקראת הצפירה של הבוקר, היו יורדים לובה ולובקה לבקר את קבר בנם. בשנים האחרונות הקפיד הצבא לשלוח כל שנה חייל וחיילת, עם פרח דם המכבים ודגלון המדינה הענוד בסרט שחור. לובה ולובקה היו עומדים מספר דקות ליד הקבר, מניחים את הפרח ואת הדגלון על המצבה, ממששים באצבעות קשות את אותיות העופרת, אומרים תודה לחייל ולחיילת הנבוכים, וחוזרים הביתה.
אותה שנה, ביקש לובקה להישאר עוד מעט. "את תלכי לחדר", אמר ללובה, "ותכיני כוס תה".
רק כששבה לובה לדירה האפלולית הקרירה, הכתה בה לפתע התובנה כברק. היא פרצה מסונוורת לחדר השינה, ומשכה בפראות את המגירה התחתונה של ארון הבגדים. שם, מאחורי נעלי-הבית הישנות, מצאה את קופסת הקרטון הישנה – ריקה.
אותה שעה שכב לובקה, מתוח "מלוא קומתו" ליד קברו של ישראל. עשבים רכים ומחטי אורן רקובים שימשו מצע רך לגבו העייף. עיניו שוטטו בין צמרות העצים המתנועעות ברוח הקלה.
הכאב בראשו חלף לגמרי וליבו הלם דווקא בקצב רגיל ונינוח, עת לפת בשתי כפות ידיו את המתכת הקרה, הכבדה, השמנונית הצמודה לרקתו.
חלקת האדמה הקטנה בלעה את בנם יחידם. (תמונת אילוסטרציה. מתוך ויקימדיה)
אודי פלד הוא חבר קיבוץ רמת יוחנן. מכהן כמנכ"ל המשביר המרכזי וכיו"ר המכון לחקר הקיבוץ
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
סיפור עצוב
איזה סיפור עצוב ואיזו יכולת לספרו.