טיל טילון טְוָחוֹ ארוך / עזרא דלומי
התארכות בניית הממדים בקיבוצי – כבר יותר משנתיים ואני מניח שכך בעוד יישובי גבול - בלא לראות את סופה, מעוררת בי את החשש שכמו שחדרי הבטחון, שנבנו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כבר לא היו עמידים לטילי מלחמת לבנון השנייה, כך גם הממדים שנבנים כעת חיה, לא יגנו עלינו מפני טילי המלחמה הבאה. רא"ל (מיל) משה (בוגי) יעלון, אמר פעם, בהקשר של הגרעין האיראני (מן הזיכרון), כי מה שמוח אנושי יודע לבנות ולהסוות, מוח אחר יידע למצוא ולהרוס. זה נכון, כנראה, גם לסוגי המיגון.
ובהקשר שלנו: בנינו ממד מבטון עוד יותר מזוין? צפוי שהאויב יבנה טיל משוכלל יותר, שיבקיע גם אותו. לכל פיתוח חדש נמצא פיתוח נגדי שמחייב פתרון חדש לאתגר שהציב. את מטוסינו שטסו חופשי מעל לתעלת סואץ החלו ליירט טילי קרקע אוויר; הפתרון היה מיירטי טילים ומטוסים חמקנים. כך, עד שגם להם יפותח מענה.
***
המצב הזה גורם לי להרהר בסוגיית הממדים בהקשר יותר רחב. מדוע? משום שהטילים החדשים - בליסטים, היפר-סונים, או איך שיכונו, שטווחם הוא אלפי קילומטרים - לא מבחינים בין מרכז ליישובי ספר. אדרבא, הם מכוונים יותר למרכז המאוכלס כדי להרבות נפגעים; וליעדים אסטרטגיים, אם להתייחס לכמה ממקומות נפילתם. וכשטיל כזה פוגע למשל, ברב קומות, מה יועיל הממד שניבנה בכל דירה (בהנחה שניבנה), אם כל הבניין קורס, על יושביו ותכולתו. ומה יועיל ממד אם טיל פגע בקריה בת"א, מקומם של המטכ"ל ומוסדות ביטחוניים אחרים, או במרכזי דלק וחשמל ונוצר מפגע סביבתי? זהו כוח הרס עצום שיכול לשתק חיי מדינה, לא רק חיי משפחה החבויה בממד.
בניית ממדים בשלומי. במלחמת טילים כל הארץ - חזית (מ-FB)
***
אז נכון, יש מיירטים, כיפות וחיצים, אבל כבר למדנו שזה לא הרמטי וגם מה היה מחירן של פגיעות בבית החולים סורוקה ובמכון וייצמן, שנפלו אל מחוץ לסטטיסטיקת היירוטים.
במלחמת טילים, כל הארץ חזית. לפעמים המרכז אף חוטף יותר מהפריפריה, כי לעברו משוגרים הטילים הכבדים יותר. יחד עם זאת, לדחיפות לבנות ממדים לכל בית ביישובי הגבול, יש קדימות. זמן ההתראה בהם קצר מכדי לרוץ למקלט, בוודאי קצר לאנשים מבוגרים. מצד שני, עינינו הרואות, קצב הבניה לא עומד בקצב סבבי הלחימה, מה שמעלה הרהור שמא עדיף היה להציב לאלתר מיגונית ליד כל בית, מאשר כל הבוכהלטריה הלא נגמרת הזאת של הבניה. למיגונית יש עוד יתרון: אפשר לסלקה לעת שלום, או להמירה בעבה יותר, עם הפציע דור טילים חדש.
כדאי להפנים. אנחנו בזן מלחמה אחר, שמעניק יתרון למי ששטח ארצו גדול יותר ופחות צפוף באוכלוסייתו. מבחינה זאת, הנתונים אינם לטובתנו. אצלנו, בין גדרה לחדרה יש יער מגדלים מאוד פגיע. זאת לא עוד מלחמת שריון בשריון, או קרב תנועה שאפשר לישראל בשעתה להשיג ניצחונות בזק בשטח האויב. מאז מלחמת יום כיפור אנחנו במלחמות שהן שילוב של פיגועי טרור וטילים, בעיקר של טרור טילי המתנהלים בתוך המדינה. הן לא נועדו לכבוש שטח אלא לזרוע אימה להתיש ולייאש אותנו מהמשך החיים כאן. ירי בלתי פוסק של טילים הפוגע, הורג ומשתק את החיים, יכול לשרת מטרה כזו. וכשהטיל לא נורה, האזעקות וההתראות עושות זאת. הן הורסות את שגרת החיים.
מול אסטרטגיה כזאת התשובה צריכה להיות חתירה בכל דרך לאפס פגיעת טילים בישראל; לא התפארות באחוזי יירוט גבוהים ולא לתרץ פספוסים בסטיות תקן. למה? כי די בכמה טילים שיפגעו במקומות תעשייתיים וביטחוניים רגישים כדי לחולל כאן כאוס. להשגת מטרה כזו, אין צורך בניצחון טוטלי, די בהרס נקודתי אסטרטגי.
הטיל ההיפר-סוני Fattah 1. אופי המלחמה השתנה (מקור: Mehrnews)
***
איך משיגים אפס פגיעות? מודה, אינני יודע בדיוק. אבל, ההיגיון אומר כי כמו שיש במבחן, 80% הצלחה, אז אפשר להשיג גם 90 ו-מאה. משפרים ירי, מצופפים מיירטים, מפעילים יותר כטב"מים, לוויינים קרני לייזר, יו ניים איט. זאת הנקודה הקריטית והכל צריך להיות מוכוון להשגתה. זה לא מייתר ממדים, אבל הופכם "לגלגל רזרבי". ואם בכל זאת נורה טיל לעברנו, התגובה צריכה להיות כה עוצמתית ואלימה מסןג של "בעל הבית השתגע" – כדי שתרתיע את הצד השני מפני המשך ירי.
ישנה עוד אפשרות. הכי טובה: הסכם בין הצדדים. לא אהבה, לא שלום ולא בטיח. הסכם שלא יורים. שונאים חופשי, בלי לירות. מכמה בחינות, זריעת אימה בקרב הצד השני, אולי תוכל לשרת מטרה כזו. במלחמת טילים מתמדת גם אנו נתקשה לעמוד.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!