תאוריות קונספירציה ממלאות תפקיד פסיכולוגי מובהק: הן עושות סדר בעולם כאוטי ומורכב, ומאפשרות להתחמק מאחריות בטענה שגורמים חיצוניים הם האחראים לכישלון. מלחמת חרבות ברזל הביאה להתחזקות של שלוש כאלה — שחלקן רחשו ברקע שנים ארוכות ופרצו כעת על פני השטח.

א. הנרטיב האיראני – ישראל ואמריקה חותרות תחת איראן

המשטר האיראני טוען כי ישראל וארצות הברית אחראיות ישירות לפיגור הכלכלי של איראן. התל"ג לנפש עמד ב-2025 על כ-4,250 דולר — נמוך משמעותית בהשוואה למדינות אזוריות אחרות (טורקיה 18,230 ישראל 64,280)  — אך מציאות זו נובעת במידה רבה ממדיניות פנים כושלת ומהטיית תקציבים לצבא ומקורבים למשטר על חשבון פיתוח אזרחי.

ח'ומיני הפך נרטיב זה לתיאולוגיה שלמה, הנשענת על קרב כרבלא (680 לספירה), שבו כוחות החליפות האומאית של יזיד הראשון הרגו את חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. חוסיין הפך לסמל ניצחי של נכונות להקרבה, צדק, וההתנגדות לעריצות המשמשים את המשטר לתיקוף דתי של מאבק פוליטי מתמשך.

שני המבצעים הישראליים נגד איראן חיזקו נרטיב זה  — תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה שהמרוץ האיראני לנשק גרעיני ואיומי ההשמדה על ישראל, הם שהניעו את הצעד הישראלי.

ב. ZOG והימין האמריקאי – ישראל שולטת בוושינגטון

גרסה אקדמית של נרטיב זה הוצגה בספר הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארצות הברית (2007), שנכתב במשותף על ידי פרופ' ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו ופרופ' סטיבן וולט מאוניברסיטת הארווארד. הספר טוען כי ארגון AIPAC ולובי ישראלי רחב מעצבים את מדיניות החוץ האמריקאית לטובת ישראל.

גרסה עממית וקיצונית יותר פרחה בשנים האחרונות סביב המושג ZOG — Zionist Occupation Governments — הטוען כי ממשלות המערב ״כבושות״ על ידי יהודים המעדיפים את ישראל על האינטרסים הלאומיים. מדובר בתיאוריה ניאו-נאצית משנות השבעים שחדרה לזרם המרכזי של הימין האמריקאי.

לנרטיב זה גרעין עובדתי חלקי: בשנת 2018 הפעיל נתניהו לחץ כבד על טראמפ לסגת מהסכם הגרעין ואף שכנע אותו לשתף פעולה בתקיפות באיראן. עם זאתֿ, הנרטיב מתעלם מבסיס עמוק של ערכים ואינטרסים משותפים  באזור העומדים ביסוד הברית בין המדינות. המרחק בין לחץ דיפלומטי ושיתוף פעולה אסטרטגי לבין שליטה ״יהודית״ כוללת בממשל האמריקאי וממשלות המערב— עדיין גדול.

ג. הימין הישראלי – העולם כולו נגדנו

על פי תפיסת הימין הישראלי, כלל הערבים שואפים להשמיד את ישראל ו"מבינים רק כוח", מה שמוביל למסקנה כי אין תועלת בשום הסכם מדיני. גם תיאוריה זו קיבלה אישוש לכאורה ב-7 באוקטובר — על אף שקולות רבים בעולם הערבי גינו את ההתקפה.

הנרטיב הזה נוטה להתעלם מהעובדה כי דווקא מדיניות ״החמאס כנכס" (למניעת הסכם מדיני) והזרמת מיליארדים לארגון, הם שאפשרו לחמאס לחפור מנהרות ולצבור נשק — ובכך טיפחו את האשליה כי יוכל להכריע את ישראל. יתרה מכך, המציאות בשטח סותרת את הכללת כל הערבים כאויב: כ-21% מתושבי ישראל הם ערבים המשתלבים ותורמים למדינה, ולישראל ישנם הסכמי שלום יציבים עם מצרים, ירדן והאמירויות.

בסופו של דבר, תיאוריה זו מהווה תמונת ראי מדויקת של הנרטיב האיראני — שתיהן מבנות זהות של קורבן מול עולם עוין, ובכך מנטרלות מראש כל פתח לדיאלוג או לפתרון דיפלומטי. 

סיכום:

כאשר מציבים את שלוש התיאוריות זו מול זו, מתגלה הדמיון המבני ביניהן המייצר סכנה ממשית ליציבות אזורית.  שני הנרטיבים באיראן וישראל משמשים את הדרג השלטוני להצדקת השימוש בכוח כאמצעי יחידי ושימור אחיזתו, בעוד הנרטיב האמריקאי פועל ככוח אופוזיציוני המערער את לגיטימיות הממשל ומגביל את חופש פעולתו. השילוב ביניהן דוחף את המזרח התיכון לספירלת אלימות ושנאה גוברת שקשה לבלמה.

"הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית". מי מעצב את מדיניות החוץ של ארה"ב?