רן אברמיצקי, תעלומת הקיבוץ: חברה שוויונית בעולם קפיטליסטי (מאנגלית: עמנואל לוטם), מאגנס 2022; יחזקאל דר, הקיבוץ – מקומונה לקהילת רווחה, רסלינג 2025.

 ***

שני ספרים גוללו לאחרונה מחדש את קיצור תולדות הקיבוץ: האחד מזווית כלכלית – ספרו של רן אברמיצקי - תעלומת הקיבוץ; והשני מזווית סוציולוגית – ספרו של יחזקאל דר, הקיבוץ – מקומונה לקהילת רווחה. שני הספרים מטפלים באופנים חדשים ומאירי עיניים בסוגיות חשובות ומרתקות מתוך היסטוריה של יותר ממאה שנה, כל אחד מנקודת מבטו הדיסציפלינרית. כיצד הם מסבירים את המפנה הדרמטי ביותר בתולדות הקיבוץ – המשבר הכלכלי של הקיבוצים ותהליך ההפרטה שבא בעקבותיו?

תעלומת הקיבוץ. חברה שסותרת את כל התיאוריות הנלמדות באוניברסיטה

***

במשך כשלושה דורות התקיימו הקיבוצים כקהילות שיתופיות ושוויוניות, יותר מכל ניסיון אחר ברחבי תבל, מבחינת משך הזמן, ההיקף הדמוגרפי והרדיקליות הקומונלית. בעקבות המשבר הכלכלי שחוו בשנות ה-80 של המאה ה-20, מרבית הקיבוצים עברו הפרטה. כיום רק כעשירית מהם עודם מוגדרים "שיתופיים" והיתר "מתחדשים". מאז ראשית המשבר מתנהל ויכוח בשאלת גורמיו. הדיון הציבורי בנושא לוקה בדרך כלל בהכללות גורפות ושיפוטים מוסריים. כך, למשל, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, אהרון פוגל, שהיה מעורב בהסדר החובות של הקיבוצים כפקיד בכיר במשרד, שאל בספרו האוטוביוגרפי, התנור והחמאה: "איך מגיע רעיון כל כך יפה ונכון לידי פשיטת רגל?" ותשובתו: "אדם אומר לעצמו: אם כולם יעבדו קשה ורק אני אתאמץ פחות, הכל יהיה בסדר'. אלא שכאשר יותר ויותר בני אדם אומרים זאת לעצמם, קטן מספר הנושאים בנטל, והמשבר הוא רק שאלה של זמן' (עמ' 100). הסבר דטרמיניסטי כזה מעלה את השאלה כיצד מלכתחילה התקיימו הקיבוצים כחברה שוויונית ושיתופית במשך כחצי מאה קודם למשבר.

 ***

לשאלה זו נדרש הכלכלן רן אברמיצקי, פרופ' לכלכה באוניברסיטת סטנפורד, בספרו שראה אור באנגלית כבר ב-2018 ובתרגום לעברית ב-2022. אברמיצקי לא גדל בקיבוץ אך בילדותו הרבה לבקר אצל קרובי משפחה בקיבוצים. בבגרותו, משהחל ללמוד כלכלה, התפלא כיצד אפשרית חברה שסותרת את כל התיאוריות שפגש באוניברסיטה והחליט לחקור את השאלה בכלי המחקר הכלכלי.

מחקרו מראה כיצד הקיבוצים יצרו מנגנונים חברתיים שהצליחו להתגבר על הנחותיה של התיאוריה הכלכלית המקובלת, המעמידות בספק את עצם היתכנותה של חברה שוויונית. למשל, על "בעיית הטרמפיסט" (או "הפרזיט", בעגה הקיבוצית), שהוצגה לעיל על ידי פוגל, התגברו בקיבוצים בעיקר באמצעות סנקציות חברתיות על משתמטים מעבודה ותגמולים חברתיים למתאמצים בעבודה. גם ביחס לבעיות כלכליות אחרות, שאמורות לכאורה להכשיל שוויון כלכלי, כגון "בריחת מוחות" ו"ברירה שלילית" של מצטרפים, מראה אברמיצקי כיצד הקיבוצים התמודדו ב"הצלחה מרשימה" והוכיחו כי "בנסיבות המתאימות אפשר גם אפשר ליצור חברה שוויונית בת קיימא" (עמ' 7).

מדוע אם כן בסופו של דבר נטשו מרבית הקיבוצים את השוויון? מהן אותן נסיבות שכבר לא התאימו לכך? בהידרשו למשבר הקיבוצים אברמיצקי כבר פחות חד-משמעי: "סיבותיו של המשבר עדיין שנויות במחלוקת. כמה פרשנים טוענים שהקיבוצים נפלו קורבן לתוכנית החירום לייצוב המשק ולחילוצו מאינפלציה, ואחרים טוענים שהאשמה מוטלת על הקיבוצים, בגלל ההלוואות העצומות שלקחו והניהול הלא-מקצועי של קופותיהם" (עמ' 144). לאחר שפתר את ה"תעלומה" כיצד התקיים הקיבוץ, השאיר אברמיצקי את תעלומת התפרקותו בלתי פתורה.

ואמנם המחלוקת עודנה נמשכת במחקרים העדכניים ביותר העוסקים במשבר הקיבוצים. ספרו של יחזקאל (חזי) דר, חבר דגניה א' ופרופ' אמריטוס באונ' העברית, מסכם קריירה פורייה של מחקר סוציולוגי על אודות הקיבוץ לכדי נראטיב לכיד ובעל משמעות, המחולק לארבע תקופות: הקיבוץ החלוצי, הקיבוץ המתמסד, הקיבוץ המתועש-המשפחתני והקיבוץ המתחדש. נקודות המעבר נובעות אמנם מ"אירועים/תהליכים היסטוריים במדינת ישראל" (עמ' 31), אבל ניתוח כל שלב כשלעצמו מתרכז ב"דינמיקה הפנימית של הקיבוץ" (עמ' 27). בכל שלב נבחנת הדינמיקה הפנימית הזאת בשני צירים - השיתוף והשוויון. תרומתו העיקרית של הספר היא ביצירת הבחנה תיאורטית בין שיתוף לשוויון, שבדרך כלל נידונים בערבוביה. לפי דר, בעוד שהשיתוף הוא הסדר קהילתי כלכלי, השוויון הוא ערך מכונן של צדק והוא שהיה העיקרון הדומיננטי יותר בהיסטוריה הקיבוצית. בעוד שבממד השיתוף חל "כרסום" הדרגתי במהלך שלוש התקופות הראשונות בתולדות הקיבוץ, השוויון נשמר. ואילו במעבר לתקופה הרביעית, הקיבוץ המתחדש, נשבר השוויון באחת, עם הפרטת הפרנסה: "יותר משינוי בשיתוף, השינוי בשוויון הכלכלי הוא ששינה את זהות הקיבוץ" (עמ' 26).

הקיבוץ מקומונה לקהילת רווחה: הבחנה תיאורטית בין שיתוף לשוויון

כיצד מוסבר "שינוי מהפכני" (עמ' 190) זה? דר מציע "הסברים מיקרו-כלכליים וחברתיים הקשורים ב'שיטה' הקומונלית, במערך התעסוקה בקיבוץ [ו]בשיעור נמוך של מייצרי הכנסה" (עמ' 174). בחישוב השיעור הנמוך לכאורה של מייצרי הכנסה יש משום עיוות, שנובע מאותן תיאוריות מקובלות בכלכלה הקפיטליסטית, בהן השתמשו חוקרי הכלכלה הקיבוצית שעליהם הסתמך דר. בעיר – נהגת מונית, מטפלת במשפחתון, מלצרית במסעדה ופקידת בנק נחשבות כ"מייצרות הכנסה"; ואילו בקיבוץ – נהגת בית, מטפלת בגנון, מגישה בחדר האוכל ומנהלת חשבונות בגזברות נחשבות כנותנות שירות פנימיים שאינן "מייצרות הכנסה". אלו ואלו משרתים את החברה, אך הראשונים עושים זאת בסידור קפיטליסטי של חלוקת עבודה והכנסות ואילו האחרונים בסידור סוציאליסטי.

כמכלול, הקיבוץ המתועש-משפחתני היה יצרני יותר מכל מגזר אחר במשק הישראלי, שהחל בו אז (כבכל העולם המתועש) תהליך של מעבר לכלכלת שירותים. כיום שוק העבודה מורכב משיעורים הולכים וגדלים ממה שהאנתרופולוג דיוויד גרייבר כינה Bullshit Jobs: מיני משרות מיותרות בייעוץ, שיווק, יחסי ציבור, פרסום, בידור ועוד, שאינן תורמות דבר לחברה, אך "מייצרות הכנסה" למחזיקים בהן. זאת, על פי גרייבר, משום שבעלי ההון מעדיפים אותם עסוקים בשטויות מאשר נהנים מפנאי, שעלול לפנות מקום בראשיהם לרעיונות ביקורתיים ומהפכניים. אילו חלק קטן מהמשאבים המושקעים במשרות אלו היו מועתקים למשרות המשרתות את צרכיהם הממשיים של בני אדם, כאותן אלו שנחשבו "לא מכניסות" בקיבוץ, יכולנו לחיות במדינת רווחה מפוארת.

יחד עם זאת, אין ספק כי גורמים פנימיים אחרים שדר מצביע עליהם בתולדות הקיבוץ – "רפיון אידיאולוגי", "שחיקת החינוך הקומונלי" ו"עיצום המשפחה" (עמ' 170-169) – הציבו אתגרים משמעותיים בדרכו השיתופית והשוויונית של הקיבוץ. הדגש שלו על הגורמים הפנימיים למשבר הכלכלי של שנות ה-80 תורם להבנת התפיסה שרווחה בקיבוצים, לפיה הבעיה בעיקרה פנימית וכי נדרש בדק בית וחשבון נפש ביחס להתנהלות הכלכלית של הקיבוצים. התנהלות זו אכן תרמה את חלקה למשבר, ובעקבות משבר כה עמוק בוודאי שנדרש חשבון נפש. ואולם, לטעמי, חשבון זה לא יהיה שלם ללא שקלולם של גורמים חיצוניים כבדי משקל. 

 ***

בנקודה זו אחזור לאברמיצקי, המעלה את ההשערה: "אולי החלוקה השוויונית הייתה מחזיקה מעמד אילו פעלו נגדה אך ורק הגורמים הללו", כגון "שקיעת האידיאולוגיה. אבל', הוא קובע, "באמצע שנות השמונים פגעה בקיבוצים המכה הסופית: המשבר הפיננסי הגדול". לפרק שעוסק במשבר הפיננסי הוא נתן את הכותרת "הקש ששבר את גב הגמל" (עמ' 131-126).

לפני שאפנה לשאלת ה"אילו" המסקרנת של אברמיצקי, אבחן את המטאפורה השחוקה בדבר "הקש ששבר את גב הגמל". מעמיסים חציר על גבו של גמל, קש ועוד קש. כושר הנשיאה שלו רב, אך אינו אינסופי. בסופו של דבר יגיע אותו הקש שיביא לקריסתו. האם המשל תואם את הנמשל? שלושה דורות של קיבוצניקים התמודדו עם שלל אתגרים, בעיות ומשברים על ידי שינויים רבים באורחות חייהם, תוך שימור השוויון הכלכלי. סביב שנות ה-80 של המאה ה-20 התבצע מהפך כלכלי מסוציאל-דמוקרטיה לניאו-ליברליזם בעולם המערבי כולו, כולל במדינת ישראל החל מ-1977.

בעקבות המהפך התחולל משבר כלכלי במשק הישראלי כולו. כתוצאה מהמשבר, תוך שנים ספורות פשטו את הרגל עסקים רבים, ביניהם עסקים פרטיים וקואופרטיביים, כולל משק העובדים כולו ובתוכו גם תנועות המושבים והקיבוצים. אולי מתאים יותר המשל הבא: גמל סוחב חבילת חציר כבדה במסע ארוך ורצוף מעקשים ויכול להם, עד שלפתע מנחיתים עליו, מעל גבי חבילת החציר, עוד בלה ענקית של כותנה והוא מיד קורס, ביחד עם עוד כמה גמלים הצועדים לפניו ואחריו בשיירה.

ישנן עדויות רבות לכך שהגורם המכריע למשבר הכלכלי בקיבוצים הייתה המדיניות הכלכלית של ממשלות הליכוד והאחדות בשנות ה-80. במהלך מחציתו הראשונה של העשור, מדיניות זו הביאה את המשק הישראלי לכאוס של היפר אינפלציה ומיתון עמוק (סטגפלציה). בראשית העשור היא סגרה את אפיקי האשראי הציבוריים, שתועלו עד אז לחקלאות ולתעשייה הישראלית כיעדים לאומיים, ובכך דחפה אותן לחיפוש מקורות מימון פרטים בבורסה, בבנקים ובשוק האפור. 

תכנית הייצוב, יולי 1985. קריסת משק העובדים ובתוכו הקיבוצים והמושבים (לע"מ)

 ***

לאחר מכן אפשרה מדיניות הממשלה גם את קריסת השוק הפיננסי במשברים החמורים של 1983 (נפילת המניות החופשיות בינואר ומניות הבנקים באוקטובר). במסגרת "תכנית הייצוב" של 1985 השית בנק ישראל על המשק ריבית רצחנית. ולאחר שחובות הקיבוצים תפחו פי ארבעה כתוצאה מכך, ב-1989 לחצה עליהם הממשלה לקבל הסדר חובות הרסני, שאף לא היה בר קיימא, כדי להציל את הבנקים מהתמוטטות ולמלא את קופותיהם לקראת הפרטתם.

ביום עיון על משבר הקיבוצים, שהתקיים ביד טבנקין ב-1990, אמר איתן ברגלס, פרופ' לכלכלה שמילא תפקידים בכירים בבנק הפועלים החל מ-1985 (כלומר, לא השתתף בוויסות הפלילי של מניות הבנק עד 1983): "אין לי ספק, שהמדיניות הכלכלית וההתפתחות הכלכלית, הם הגורמים – בגדול – למשבר (אם עלי למצות את זה בגורם אחד)... ממה נובע חלק גדול מהמשבר? מזה, שיום אחד אומרים: מהיום והלאה כל ההלוואות צמודות". ברגלס התכוון לכך שבמהלך האינפלציה של סוף שנות ה-70 ההלוואות שלקחו הקיבוצים (כמו עסקים ואנשים פרטיים רבים בארץ) נשאו ריבית שלילית. בסוף 1979 שר האוצר, יגאל ('אין לי') הורוביץ, הצמיד באחת את ההלוואות למדד המחירים האסטרונומי ובן לילה קפצה הריבית מריבית שלילית לריבית חיובית מרקיעת שחקים.

 ***

ניתוחו של ברגלס, שאין לחשוד בו באהדה מיוחדת לקיבוצים, מצביע על התאמה בין מדיניות הממשלה לשיטה שכונתה על ידי נעמי קליין דוקטרינת ההלם. טקטיקת ה"ריפוי בהלם" למשקים לאומיים טופחה על-ידי האסכולה הניאו-ליברלית בהשראת מילטון פרידמן ותלמידיו באוניברסיטת שיקגו. לפי שיטה זו משבר כלכלי (או אחר) מהווה בסיס למהפך כלכלי בכיוון ניאו ליברלי, משום שהוא מחליש את כושר ההתנגדות לשינוי בקרב הנפגעים ממנו. בספרו השיטה והמשבר הראה דני רוזוליו (כברי, פעיל בכיר בתנועה הקיבוצית ובהסתדרות) את ההקבלה בין הסדרי חובות שכפתה קרן המטבע הבינלאומית על מדינות מתפתחות בעקבות משברי חוב, שהותנו ברפורמות ניאו ליברליות, לבין אלו שנכפו על התנועה הקיבוצית והותנו ברפורמות פנימיות לפירוק בערבות ההדדית בין קיבוצים ובתוך הקיבוצים (עמ' 177, 219).

ספר נוסף שהופיע לאחרונה מספק מבט אחר, עיתונאי, על תולדות הקיבוץ משנות ה-70 ואילך – עד קצה הגבול, קובץ ממאמריו של עודד ליפשיץ, שלימים נחטף מניר עוז ונרצח ברצועת עזה. ב-1987, עוד לפני חתימת הסדר הקיבוצים חזה במאמר ב"חותם", מוסף "על המשמר": "ההסדר שהבנקים מציעים לקיבוצים יהפוך חברי קיבוץ גאים לעבדים נרצעים לבנקים, שיעבדו קשה, יחיו בדוחק ולמרות זאת חובם ילך ויגדל. הבנקים לא עושים טובה לקיבוצים. האלטרנטיבה להסדר הנ"ל היא פשיטת רגל של הקיבוצים, אין חובות וריביות. זה ימוטט את הבנקים". ואכן, למרות ההסדר הדרקוני, החוב המשיך לתפוח. ב-1994, בעת המו"מ על הסדר משלים, שכלל החזרת קרקעות למדינה תמורת מחיקת חובות, כתב ליפשיץ: "הממשלה והבנקים סיבכו אותם [את הקיבוצים] בחובות עתק, עשו הסדר חובות חלקי שרק החריף את המשבר, והיום גוזלים מהם נכסי קרקע ממשיים במסגרת הסדר חלקי נוסף. למה שוב חלקי? כדי שיישאר חוב שימוטט אותם בעתיד, ויאפשר להפקיע מהם את שאר נכסיהם" (עמ' 231, 269).

מכאן עולה שוב שאלתו ההיפותטית של אברמיצקי: "אולי החלוקה השוויונית הייתה מחזיקה מעמד אילו פעלו נגדה אך ורק הגורמים הללו". אלמלא משבר החוב והסדריו – האמנם היו מרבית הקיבוצים מוותרים על השוויון ומפריטים את הכנסותיהם? בעבר נחשבו שאלות "מה היה אילו" לבלתי לגיטימיות בהיסטוריה. בשני העשורים האחרונים שאלות כאלו משמשות בסיס לענף מחקר חדש ומרתק – היסטוריה וירטואלית, או אלטרנטיבית. מסתבר כי קשה מאוד להעריך כל התפתחות היסטורית ללא "משפטי תנאי נוגדי מציאות" ("אילו..."). עצם הקביעה של גורם סיבתי בהיסטוריה פירושה ממילא הערכה שאלמלא גורם זה הייתה ההתפתחות שונה משמעותית. מה היה גורלו של הקיבוץ לולא משבר החובות? אולי כיום היה רק אחד מעשרה מהקיבוצים "מתחדש" ואילו כל היתר ממשיכים להשתנות ולהתמודד עם האתגרים הפנימיים, תוך שימור השוויון הכלכלי כערך מכונן?

אברמיצקי מצביע על זיקה בין מידת "החוסן הכלכלי" של קיבוץ בצליחת המשבר לבין שימור השוויון. הוא מצא כי "הקיבוצים העניים יותר נטשו את החלוקה השוויונית" ואילו "רבים מהקיבוצים שנשארו עשירים אחרי המשבר עדיין מבוססים על שוויון בהכנסות". מכך הסיק כי "ההצלחה הכלכלית" של קיבוץ "היא שאפשרה לו לשמר את צביוני השוויוני" (עמ' 148-147). בזאת אישש לכאורה את האמירה הנדושה בקיבוצים כי רק העשירים יכולים להרשות לעצמם להישאר שיתופיים. אמרי רון ממשמר העמק, פעיל מרכזי בקיבוץ הארצי ובזרם השיתופי, השיב לטענות מסוג זה כי "קיבוץ שיתופי יכול לצאת ממשבר באופן טוב יותר בהרבה מקיבוץ מופרט, דווקא משום שהוא שיתופי" (ספרו "שיתופיסט", עמ' 334). אין הכרח להכריע במחלוקת הסובב והמסובב בשאלת היחס בין החוסן הכלכלי והשיתוף כדי להשיב על שאלת ה"אילו" שהציב אברמיצקי. ממחקרו עולה כי אלמלא התרחש המשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית, ככל הנראה שהיום הרבה יותר קיבוצים היו עדיין "שיתופיים".

עודד ליפשיץ. ההסדר יהפוך את הקיבוצים לעבדים נרצעים

*** 

אין זאת אומרת שלא היו גם גורמים פנימיים למשברים ושאין מקום לביקורת על חלקם של הקיבוצים במשבר: בעיות שהיו טמונות בכלכלה הקיבוצית, הלוואות מוגזמות בשנות האינפלציה, נפילה לפיתויים פיננסיים, כישלון בצפיית המשבר ובזיהויו והבנתו בזמן אמת, צידוק הדין על הסדר חובות קטלני ולבסוף קבלת שיטת השוק והפנמתה. אדרבה, מן ראוי להביט נכוחה בתולדות הקיבוץ בעיניים ביקורתיות. אך ראייה זו אינה שלמה ללא ניתוח ביקורתי של תהליכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים רחבים יותר, אשר בהקשרם התחולל המשבר ובלעדיהם אין להבינו.

ספריהם של אברמיצקי ודר תורמים רבות להבנת תולדות הקיבוץ, כיצד התאפשר מלכתחילה וכיצד השתנה והתפתח לאורך השנים מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. בזאת אפשר לצרפם למעין טרילוגיה, לצד ספרו המונומנטאלי של ההיסטוריון מבית העמק, הנרי ניר, רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית (2008).[1] כהיסטוריון בלט אצל הנרי ניר גורם שנותר בשולי ניתוחיהם של הכלכלן והסוציולוג – הפוליטיקה: "הליכוד ראה את הקיבוצים כגורם פוליטי עוין, ואילו מפלגת העבודה הייתה חצויה בעניין זה: רבים ממנהיגיה ראו את התנועה הקיבוצית כבעלת ברית מועילה אבל אנכרוניסטית במקרה הטוב, ולחלופין כנטל על משלם המיסים במקרה הגרוע" (עמ' 550. אגב, את העלילה בדבר העדפות מס לקיבוצים הזימה כבר ב-1978 ועדת שטראוס שהקים שר האוצר הראשון מהליכוד, שמחה ארליך).

שאלת היחס בין הגורמים הפנימיים והחיצוניים למשבר הקיבוצים כנראה לא תמצא פתרון מוחלט ללא עוררין. מדובר בשאלה מורכבת ביותר, המערבת כלכלה, חברה, פוליטיקה ומחלוקות מוסריות-ערכיות. חקר השאלה תלוי במידה רבה בפרשנות של מגוון רחב של נתונים כלכליים והיסטוריים ובמתודולוגיה של החוקר. טוב שחוקרים מצוינים במגוון תחומים ממשיכים לתת עליה את הדעת, כפי שעשו לאחרונה אברמיצקי ודר. מנקודת מבטי כהיסטוריון, החוקר את משבר הקיבוצים ממעוף הציפור, בראייה בין-תחומית ובהקשרם של תהליכים היסטוריים ארוכים ונרחבים, נראה כי את הפתרון לתעלומת משבר הקיבוצים יש לחפש בפוליטיקה.

***