כילדי קיבוץ, בגילֵי 7–8, חוויות ממלחמת השחרור נטמעו בזיכרוננו בערבוביה. ביום ראינו ניצולי שואה חופרים ליד בתינו חפירות והיינו מחליפים צ'פחות אודות גורלם; ואילו בלילה בכינו כשנעקרנו מן המיטות לשמע האזעקה, רדומים הורדנו על הידיים לאותן חפירות ממש.

 

אפילו במלחמת 56' עדיין חפר עולה חדש בשם "ישראל דחפור" עמדה גדולה ליד כיתתנו כאשר מטוסי מיסטר, עם סמל צרפת, המריאו מעל ראשנו במסגרת "מבצע סיני". נכון שכבר אז היו לנו מקלטים מבטון, ובמרומי מבנים שולטים במשק צפו למרחוק קיני ירייה, הניתנים עד היום להבחנה, אולם די היה בפחד הציבורי המושרש מהתקפה לא צפויה מכיוון הכפר מהלול (כיום מגדל העמק) כדי להוסיף עוד תעלות קשר פה ושם ליד בתי הילדים.

 ***

בית התינוקות עצמו נעטף בקיר בטון מזוין לכיוון הכביש המוליך לבסיס רמת דוד. כילדים נהגנו להציץ בהורינו המתאמנים בפירוק נשק על הדשא שלפני פסל "דוד הרועה". בתאריך 22.5.48 תקפו מטוסי ספיטפייר מצריים את הבסיס הבריטי הסמוך וגרמו שם נזק לא מועט. במהלך חילופי האש  נפל חפץ כלשהו — פגז נ.מ. בריטי או רימון יד מצרי — בשטח הקיבוץ והשאיר בור בכביש ליד פינת האשפה, בדרך למגרש הכדורסל. במשך שנים נהגו זאטוטי המקום לטייל אל הצלקת הזעירה בכביש (20×20 ס"מ), שהפכה שריד יחיד, או אם נרצה — אות הצטיינות לעמידת המשק בגבורה במלחמת העצמאות.

 

יוסף פרסמן ז"ל (אבא של צביקה — אלוף חובבי הרדיו) היה מקומץ מייסדי הקיבוץ. ראש וראשון לכוחות הביטחון במקום. אדם קנאי, גדוש בסודות צבאיים עד שיניו, החי בתחושה שגורל האומה על כתפיו. קורות ישראל רצופים גיבורים כאלו. ככוכבי שביט פרצו מתוך האלמוניות והפכו מודל לנחישות ודבקות במטרה. כשתקן מטבעו, לעולם לא נדע את כל מעלליו. חזותו הייתה כשל אדם נרגן עוד טרם פנית אליו. לא היית מעז לספר לו בדיחה טובה - גם לו נקלעתם יחדיו לתא מעצר.

 

בתקופת המאורעות הוא למד מווינגייט, איש "פלוגות הלילה", כיצד אדם בודד עם נבוט יכול לעצור פלוגת חמומי מוח ערביים. טרם הקמת המדינה פרסמן הקים את "הנודדת" — טנדר גדוש נוטרים/גפירים מיישובי הסביבה. בסיסם היו שני אוהלים ליד חדר האוכל בקיבוץ. אנשי "הנודדת" היו מתרוצצים בשדות ומטפלים ביד קשה באותם פורעים שהיו משליכים סמרטוטים בוערים מ"רכבת העמק" לעבר שדותינו, או לחלופין מדליקים את קו הנפט מעיראק (I.P.C.) שחצה את שטחינו בכיוון בתי הזיקוק בחיפה.

 

במהלך ההיתקלויות של "הנודדת" בכל קצווי הצפון, הכיר פרסמן את כל המי ומי בשומר, בהגנה ובפלמ"ח. אפילו מ"זקן השומרים", אברהם שפירא, זכה לקבל שיעורי התגוננות. כאשר המדינה התקשתה לעמוד על רגליה, ראה עצמו פרסמן חוליה מכרעת בהגנת העמק. אולם מורהו לטיפול הפרטני במשלחי האש היה יצחק שבילי - מפקדה מטיל המורא של משטרת נהלל, אותם ימים אי של ביטחון בלב העמק.

הנוטרים במאורעות 1938. משמאל, סרג'נט יוסף פרסמן, מפקדם (צילום: זולטן טריגר)  

***

משבּילי יצאו אמירות כמו: "ערבים אוהבים רק כוח", אותן יישם פרסמן שלנו ממש לנגד עיני ילדי הקיבוץ, עם שאומלל כזה היה גונב פרי במטעינו, הוא היה נגרר אחר כבוד ומוטל לשיפוטו של יוסף. שם, לעינינו, הוא היה זוכה ל"סטירה של חייו" מהיד שייתכן ולחצה את ידו היחידה של טרומפלדור. כילדים, מראה של אדם מבוגר המרים יד על מבוגר אחר השאיר בנו זעזוע, אולם בדרך פלא הדבר רק תרם לתדמיתו של מי שלימים יהיה חבר המטכ"ל הצה"לי בימיו הראשונים.

 

לפעמים נמצאנו תוהים: כחייל מקצועי, לא ידע פרסמן סיף מהו או ניוד עוצבות מול פני האויב, אבל הוא ניחן בסגולות של פוליטרוק — מין יכולת לסחוף המונים, בייחוד בעגה ערבית. לכן נעשה מפקדם של יחידות המיעוטים בצה"ל, ובהמשך של המשטרה הצבאית והממשל הצבאי. איש אשר שיח'ים מכובדים מכל אזור הצפון היו לעיני כל "מנשקים את כפות רגליו".

 

פרסמן היה אמון על כל סודותינו. כל הסליקים בקיבוץ היו פרי רעיונותיו. בדירתו היה קיר כפול. מאחוריו הוחבאו רובים שבמצבם הטוב יכלו לגרום נזק עם הקת יותר מאשר עם הקנה. עד שנת 1985 עוד התרוצץ במשק "שולחן הכתיבה של פרסמן" מחפש מאמצים חדשים. בתוכו, במדור סתרים אחורי, הסתיר פרסמן את הפרבלום שלו. לימים כאשר השולחן מצא עצמו באולפן, המדור הסודי הפך בטבעיות למחבוא לפחיות בירה. אמי זוכרת שהייתה שותפת סוד למיקום "הסליק של פרסמן" בבוסתן עין בידה...

אך טבעי היה שאדם מיתולוגי כזה ינהל גם טקסים משמעותיים בפולקלור המקומי. פרסמן הוא זה שהעניק לי את שי הקיבוץ ביום כניסתי לחברות (22.7.60). רגע לחיצת ידו בטקס זכור לי כרגע שבו תדמיתו הזועמת — קפוצת השיניים וחשוקת השפתיים — הפכה מחויכת לרגע; מומנט חד-פעמי שבו "יד הנפץ" (press-man) הפך עבורי, הנער, תוך שנייה לחבר מן השורה ברמת דוד.

 ***

זה גם היה הלילה שבו חבורת "פורעים" מקומית, על תקן "שומרי חוק", כילתה זעמה בשדה פרגים ענק שחבר לא ממושמע החליט להצמיח מול ביתו. זה קרה במרחק מאה מטר מבמת הטקס, מבלי שפרסמן חד-החושים יבחין במעשה.  אגב, היום גרה נכדתו בתחומי אותו שדה, שזכרו הפך כתם צורב בהיסטוריה המקומית.

 

אולם סיפורי מוביל את גיבורנו לטקס צנוע בהרבה, לכאורה שולי, המסרב להימחק מזיכרוני - עשורים רבים לאחר שקרה. טקס שגרתי של יום העצמאות, אולי העשירי, שקדם בהרבה ליום כניסתנו לחברות. לילה שבו אל"מ יוסף פרסמן, האיש שחלם להיות המא"ז שיופקד על הגנת הנקודה מפני טנקי האויב, יצטרך להפעיל את כל תושייתו בעבור אקט פשוט — הנפת דגל ישראל.

 

ממש על הדשא הגדול, היכן שעד היום אנו מקיימים את טקסי העצמאות, מול במת הבטון, התאסף קהל החוגגים לבוש בלבן. בצד הבמה הזדקף, מבויש, צינור השקיה ובראשו ספל פח, כאשר מן הידית משתלשל חבל ובקצהו התחתון כרוך הדגל. כל התורן המאולתר, שכאילו עמד בשיווי משקל, לא חוזק לקרקע אלא על ידי שלושה ברזלי זווית וסביבם מהודק חוט ברזל.

 

בבוא העת החל הטקס הממלכתי לזרום בנתיבו השגור. פרסמן, בקולו המתכתי, ניווט את קוראי הקטעים ואולי גם את קטעי הזמר, לאחריהם הלם היריות של כיתת הכבוד והיזכור. רגע לפני שירת התקווה תקע החצוצרן, והדגלן קיבל את פקודת ההנפה.

אולם, להכעיס... עם משיכת החבל הסתבר הגרוע מכל: הקשר באמצע החבל נתקע בידית הספל למעלה, והדגל — למרות כל המשיכות — נתקע במחצית התורן. כל ניסיון לשחרר את החבל רק גרם להנמכת הדגל ולא להרמתו.

 

אולם לא זה היה מה שירתיע את גיבור סיפורנו.

"יש כאן ילד??" קרא האל"מ.

איש לא הופתע כאשר מן הקהל פרץ מוישל'ה — ניצול שואה מהונגריה. כבר אז סוציאליסט ציוני בכל רמ"ח אבריו. אמנם ילד, אולי ט"ז, אך זה שכל חייו חש ראשון למשימות הגדולות ממידותיו. הוא כרך רגליו סביב הצינור הדק והחל מתמרן דרכו מעלה.

 

מוט הדגל הדק, המחוזק בבזנ"טים רעועים, לא החזיק את המטפס האמיץ (איור: יונתן טל)

***

אנו, זבי החוטם, שהתאספנו סביב מקום התקרית, יכולנו להבחין מיד בשגיאות הפיקוד העליון, חוסר סיכוייו של מוט הדגל הדק, המחוזק בכמה בזנ"טים רעועים, להחזיק את המטפס האמיץ. אולם זרם הפקודות לא נרגע, והילד המשיך לטפס על הצינור הגמיש שהחל כבר נוטה הצידה בסיכון גובר.

 

"שמישהו יתמוך בצינור!!" פקד פרסמן, ולעומדים מרחוק זה נשמע כמו: "...עוד תגבורת לעמדה מספר שלוש!"  מיד חשו כמה בעלי שרירים וניסו לתמוך בעמוד. כאן הילד, שלבטח חש בחוסר יציבות, עבר לטיפוס בתנוחת צפרדע — זו המאפשרת קטעי מנוחה.

"מהר למעלה!" ולחלופין "עוד תמיכה!" זרמו הפקודות. והילד המשיך לחתור מעלה, ובליבו משימה:  הנפת דגל מרד גטו בודפשט...

 

כך, בעוד הילד עולה וגברים נוספים חשים לתמוך בעמוד הנוטה כבר בזווית 45 מעלות לקרקע, החל ההמון להמר על סיכויי הצלחת המבצע. רחשי אי־הסכמה חלפו בקהל כרוח קדים בשדה חיטה. הקולות גברו. איש לא נתן סיכוי לרעיון האומלל.

 

הכיצד — תמהו רבים בשתיקה — הכיצד משימה כה פשוטה הפכה גדולה על מידות מי שהיה שותף סודם של מצביאים כווינגייט ויצחק שדה, רבין ודיין, בן טיפוחו של אברהם שפירא עצמו?

"...עם כל ניסיונו הצבאי, ספק אם יוכל לסחוב עוגה מהמטבח", לחש לי בהיתול אחי שעמד לידי.

חוקרי העתים שיבואו יום אחד לפשפש בארכיון עוד ידושו בשאלה: האם ברגע האמת כבודו של האיש לא נתן לו להתכופף בפני משימונת כה זעירה? האם הדגל הסורר היה אותו גורם שסוף סוף קרא תיגר על נחישות איש הפלדה?

 ***

הסוף, על כל פנים, היה ברור: שרירי תומכי התורן לא עמדו להם, העמוד עם הילד האחוז בו קרס לקרקע, ותוך שניות נקשר הדגל כהלכה והונף שוב — עם ישראל חי!

 

כמו ממרחקים, פסנתרו של אהרון שתיל נתן את אקורד הפתיחה. צליליו חלחלו החוצה מתוך דלת חדר האוכל הפעורה, חצו את במת הבטון, ובמהרה שירת התקווה איחדה את הקהל, שמיהר לשכוח את הדרמה הזעירה — זו, שהרגני הרוג, זה שבעים שנה לא פגה מזיכרוני.