שנאה כללית, שנאה יהודית ושנאת יהודים

רבי יהושע אומר: "עַיִן רָעָה וְיֵצֶר הָרָע וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". (מסכת אבות, ב', י"ד).

שנאה היא רגש חזק ומורכב, שמלווה את התרבות האנושית מאז ומעולם. השנאה יכולה לנבוע ממגוון סיבות, ובהן: פחד, חוסר הבנה, תחרות ,חוויות טראומטיות.

שנאת חינם נחשבת לסיבה מרכזי לחורבן בית המקדש השני (תלמוד בבלי, יומא ט'):" מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". הפסוק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא י"ט, י"ז) מדגיש את האיסור לשנוא בסתר. עם זאת, קיימת הבחנה בין שנאה פסולה לשנאה "מוצדקת" כלפי רשע או עוול. כפי שמופיע בתהילים קל"ט (כ"א): הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא ּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט: (כ"ב) תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי"

 

השנאה מופיעה בכמה מקומות בתנ"ך. דוגמה בולטת היא השנאה בין יעקב לעשיו, המיוצגת בסיפור על מכירת הבכורה. סיפור זה מדגיש את הניגודיות בין אהבה לשנאה.

 

השנאה ביניהם החלה עוד בבטן אימם, רבקה, כשה' גילה לה כי שני גויים בקרבה והגדול יעבוד את הקטן. זו התעצמה לאחר שיעקב גזל את ברכת הבכורה מעשיו, מה שגרם לעשיו לשנאו עד כדי רצח, ובעקבות כך נאלץ יעקב לברוח. למרות ניסיונות הפיוס של יעקב בבואו לפגוש את עשיו, שנאתם נותרה בבסיס הקונפליקט; עשיו מייצג כוח פראי ורגעיות, ויעקב - תחכום ומורשת תרבותית, כמתואר בציטוט המפורסם "עשיו שונא ליעקב".

 

יעקב ועשיו, הפיוס. כוח פראיות ורגעיות, מול תחכום ומורשת תרבותית (מ- jw.org)

 ***

שורשי השנאה

נבואת הבטן: עוד לפני לידתם, רבקה קיבלה מה' נבואה שהגדול (עשיו) יעבוד את הקטן (יעקב), מה שיצר מתח.

מכירת הבכורה: עשיו מכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים, בזלזול בבכורה, מה שהעמיק את הפער ביניהם.

גניבת הברכה: יעקב התחפש לעשיו וקיבל את ברכת הבכורה של יצחק, מה שהצית את זעם עשיו לרצות להרוג אותו.

 

ביטוי השנאה במפגשים

בריחת יעקב: לאחר איום ברצח מצד עשיו, נאלץ יעקב לברוח מבית אביו לחרן ל-20 שנה.

פגישת השיבה: כשחזר יעקב, הוא נאלץ לשלוח לעשיו מתנות רבות כדי לפייסו, והמנחה נועדה להסוות את שנאתו (או את שנאת יעקב לעצמו).

נקודות על "וישקהו": במפגש ביניהם, נצמדו נקודות מעל המילה "וַׄיִּׄשָּׁׄקֵׄהׄוּׄ" (וינשק לו) (וַיָּרׇץ עשיו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵׄהׄוּׄ, וַיִּבְכּוּ. (בראשית ל"ג, ד').

ספר התורה מרמז שנשיקתו של עשיו לא הייתה כנה, הוא חיבקו מתוך רחמים ברגע מסוים.

"עשיו שונא ליעקב" הוא ציטוט ממדרש (מדרש סִפְרֵי) הדן בפגישת יעקב ועשיו. השימוש הרווח במונח זה הוא שלנצח קיימת בעמים שנאת ישראל, אך יש מהרבנים שערערו על כך.

 

מקור הציטוט (סִפְרֵי) הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים. ספרי במדבר הוא מדברי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדברי רבי עקיבא. ככל מדרשי ההלכה הקלסיים, הם נערכו כנראה באמצע המאה השלישית לספירה.

 

על הפסוק ”וַיָּרָץ עשיו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ” (בראשית,  ל"ג, פסוק ד').

 על פי המסורה, מופיעות נקודות על המילה "וישקהו". מדרש סִפְרֵי מסביר את הנקודות המופיעות בתורה מעל כמה מילים ואת הנקודות על מילה זו: "וישקהו - שלא נשקו בכל ליבו". מול עמדה זו מובאת במדרש עמדתו החולקת של רבי שמעון בר יוחאי: "והלא (הלכה) בידוע שעשיו שונא ליעקב? אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". כלומר, רשב"י שואל כיצד זה שעשיו שקודם התגלה כשונאו של יעקב, רץ ומנשקו? ותשובתו של רשב"י: באותו הרגע עשיו ריחם על יעקב ולכן היחס שלו ליעקב השתנה והוא נישק בכל ליבו.

 

ניטשה. הכנסת אורחים נועדה לשתק את האיבה שבזר (מוויקיפדיה)

 ***

פילוסופים על השנאה

סוקרטס טוען כי השנאה נובעת מחוסר ידע ולו האדם הבין את השפעותיה השליליות, הוא לא היה שונא. בדיאלוג "פידון" לאפלטון, מזכיר סוקרטס את המיזולוגיה, (מִיזוֹלוֹגְיָה מיוונית: "מיסוס" = שנאה, "לוגי" = לימוד, מדע; בעברית: שנאת דעת או שנאת היגיון), היא פחד, או חוסר אמון בדעת, או בהיגיון. בשל כך זו השנאה לטיעונים, דיונים ואף נאומים. לעיתים היא מוגדרת גם כאנטי-אינטלקטואליזם) ומשווה אותה שם למיזנתרופיה. כשם שמישהו עשוי לאהוב ולבטוח בכל הבריות אבל אדם אחד שיוליכו שולל, עשוי לגרום לו לפתח חוסר אהדה לכלל בני האדם, כך גם פלוני שסמך על ההיגיון או הדעת, עשוי לפתח חוסר אהדה אליהם כשיראה שניתן להשתמש בהם שלא כהלכה בשירות השקפה או עמדה.

בטקסט, סוקרטס מזהיר את פידון מסכנות המיזולוגיה. על פי אפלטון, הדרך להישמר מפני המיזולוגיה היא לבחור תחילה בטיעונים או תזות, בתבונה ובשיקול דעת, לאחר הרבה מחקרים ולימוד, כך שהם לא יתגלו כשגויים מאוחר יותר.

 

פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני, מתאר את השנאה כרגש טבעי, אך טוען שביכולתה להיות הרסנית אם לא מנוהלת נכון. מדבריו: "האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע?" ועוד: "הטעם שבמנהגי הכנסת האורחים הוא: לשתק את יסוד האיבה שבזר. כל היכן שאין חשים בו עוד, באיש הזר, בראש וראשונה את האויב, פוחתת מידת הכנסת האורחים; היא משגשגת כל עוד משגשגת הנחתה המרושעת."

 

הנריק איבסן, מחזאי נורווגי רב השפעה, אחראי במידה רבה להופעתה של הדרמה הריאליסטית המודרנית. במחזה "אויב העם" (1882), המחלוקת הפכה לעיקר, והאנטי-גיבור היה החברה כולה. אחד המסרים העיקריים במחזה הוא כי האדם היחיד, העומד בדד, הוא ה"צודק" לעיתים קרובות יותר מאשר המוני האנשים, שהוצגו כבורים ועדריים. גיבור המחזה "אויב העם" הוא רופא, מעמודי התווך של עיירת נופש שקסמה העיקרי במרחצאות ציבוריות. הרופא מגלה כי המים שבמרחצאות מזדהמים כשהם מחלחלים דרך אדמות מפעל העורות המקומי ומצפה לשבחים על שהציל את העיירה מהסיוט של הדבקת המבקרים במחלות, אך במקום זאת המקומיים מכריזים עליו כעל "אויב העם"; הם חוברים נגדו ואף משליכים אבנים דרך חלונות ביתו. המחזה מסתיים בנידוי מוחלט של הרופא. האסון עומד בפתח העיירה (וגם בפתחו של הרופא), בשל חוסר נכונותה של החברה להתמודד עם המציאות.

 

ארתור שופּנהאואר (בגרמנית: Arthur Schopenhauer;‏ 22 בפברואר 1788 – 21 בספטמבר 1860) היה פילוסוף גרמני. הוא התפרסם בעיקר בזכות המגנום אופוס שלו "העולם כרצון וכדימוי", שבו טען כי עולמנו מונע מאי-שביעות רצון תמידית ומחתירה מתמדת לסיפוק. לטענתו השנאה נובעת מהרצון לחיים ומהתחרות האנושית. וגם - שהשנאה נובעת מהרגש והבוז מן ההיגיון ושניהם גם יחד מחוץ לתחום שליטתנו. עוד הוסיף שלהרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני.

 

סארטר (ז'אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 1905 –1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, תסריטאי, אקטיביסט, כותב ביוגרפיות, מבקר ספרות ומשורר צרפתי.)  ראה בשנאה ביטוי לאובדן חירות ולניכור חברתי. הוא בעל האמרה "די בכך שאדם אחד ישנא את זולתו כדי שהשנאה תתפשט אט אט על פני האנושות כולה." לטעמו השנאה היא מעין מגיפה שמתפשטת.

 ***

במדעי החברה, פשע שנאה הוא פשע שמכוון כלפי הקורבנות על בסיס שנאה לקבוצה החברתית שאליה הקורבנות שייכים. בחירת הקורבנות מבוססת על הדעה הקדומה של הפושעים נגד הסטטוס החברתי, האמיתי או הנתפס, של הקורבנות. במילים אחרות, המניע העיקרי לפשע הוא שנאת קבוצה (להבדיל משנאה אישית). קורבנות פשעי השנאה הם לרוב מיעוטים אתניים ודתיים, להט"בים ומוגבלים פיזית ונפשית. פשעי שנאה יכולים לכלול אלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, הסתה לגזענות, ואף רצח. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל, ובהיותו קשור לסטטוס שיוכי (להבדיל מסטטוס הישגי), ולעיתים קרובות נתפס כחמור יותר. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.

 

התייחסויות אמנים

פיקאסו: בעבודה, כמו "גרניקה" הוא מתאר את ההרס שגורמת השנאה לחברה. התמונה צוירה בשנת 1937 כתגובה להפצצת העיירה הבסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, ע"י הנאצים, הפצצה שגבתה כ-1,600 הרוגים ועוד אלפי פצועים. הציור הוצג בפתח הביתן של ספרד הרפובליקאית בתערוכה העולמית של פריז.

 

ויסלבה שימבורסקה. השנאה מדלגת מעל משוכות גבוהות (מוויקיפדיה)

 ***

 בנקסי, קורא לעצמו הצייר שנולד בבריסטול, אנגליה, שהוא אמן רחוב ואקטיביסט חברתי אנונימי; אחד מאמני הגרפיטי הפוליטי הבולטים בעולם. בין עבודותיו: בית המלון בבית לחם. במרץ 2016 פתח בנקסי מלון קטן בבית לחם, שנקרא Walled Off Hotel (המלון הסגור בחומה), משום שגדר ההפרדה צמודה לו. השם הוא משחק מילים על שמה של רשת מלונות הפאר וולדורף. במלון היו עשרה חדרים, כולם פונים אל החומה. מחדרי קומה השנייה נראה עמוד שמירה ומתחם קבר רחל שמהעבר השני. המלון גדוש ביצירותיו של בנקסי, ובכניסה ניצב קוף שימפנזה במדי נער מעלית מהודרים, כבול בשלשלת לגדר. כל חדר במלון מעוצב בסגנון שונה ומעוטר ביצירות אופייניות; באחד החדרים ציור קיר גדול של פלסטיני רעול פנים וחייל ישראלי בקסדה מנהלים קרב כריות. במלון היו גם גלריית תמונות ומוזיאון.

 

הַשִּׂנְאָה / ויסלבה שימבורסקה ( חלק מהשיר)

רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,

כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת

בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.

בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.

כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.

אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.

מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,

הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.

אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.

חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.

שימבורסקה כותבת על פריחתה של השנאה בכל זמן.

 

***

נורה בוסיני. אני מפחדת על צרפת (צילום מעמוד האינסטגרם שלה)

 

השנאה היא רגש עז, מורכב ולעיתים הרסני

"הלב שלי כבד, ואני מפחדת על צרפת - אבל אני מאלה שילחמו עד הסוף": העיתונאית הצרפתית נורה בוסיני (30) חדרה בשנה האחרונה לשורה של ארגונים פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים, ואחרי שהתערבבה עם רבים מהפעילים של אותם ארגונים, ראיינה סטודנטים ומפגינים, וחקרה את מקורות המימון של כמה מהארגונים. היא פרסמה את הספר "האנטישמים החדשים" (בצרפתית: Les Nouveaux Antisémites), שעורר הדים בצרפת, ועל אף שהוא מוחרם בחלק מחנויות הספרים - הוא נכנס לרשימת רבי-המכר במדינה.

בריאיון ל-"Times of Israel", סיפרה בוסיני שאינה יהודייה (האמא ממרוקו, האבא מצרפת),  על התחקיר העיתונאי הנרחב שביצעה, שגרם לה להרגיש לפרקים "כמעט סכיזופרנית". לדבריה, אנטישמיות, שנאת יהודים ואנטי-ציונות חדרו לארגונים רבים בשמאל הקיצוני בצרפת באופן נרחב: "ראיתי במו עיניי עד כמה האיסלאמיסטים, פעילי השמאל הקיצוני שמכנים עצמם פרוגרסיביים, פמיניסטים, להט"בים ופעילים אקולוגיים, קשורים זה לזה דרך השנאה המשותפת שלהם ליהודים ולישראל".

 

מיכאל לייטמן בן ה-80 שמאמינו מכנים אותו "רב", הוא איש קבלה ישראלי, דוקטור לפילוסופיה, מייסד תנועת "בני ברוך - קבלה לעם" והעומד בראשה. הזרם שבהובלתו, הינו אחד משני הזרמים הבולטים של קבלה פוסט-מודרנית שקמו בשלהי המאה העשרים, לצד זה של שרגא ברג. לדברי לייטמן, "מגוסטב מאהלר ועד פרויד, מחנה ארנדט ועד סימון וייל – יהודים העשירו את המורשת התרבותית, האינטלקטואלית והדתית של אירופה. האנטישמיות מייצגת איום לא רק על הקהילות היהודיות והחיים היהודיים, אלא גם על חברה פתוחה ומגוונת, לדמוקרטיה ולדרך החיים האירופית. האיחוד האירופי נחוש לשים לכך סוף".

 

את פיסת ההצהרה היפה הזאת, שמצטרפת לעוד משפטים מעוררי תקווה, אפשר לקרוא במסמך חדש שהציגה נציבות האיחוד האירופי, ובו מוצעת אסטרטגיה ראשונה מסוגה למאבק באנטישמיות. הוא מוסיף שאנטישמיות היא הרגשה עזה ועמוקה של שנאה ליהודים, הרגשה טבעית ובוערת שאי-אפשר לטשטשה – גם אם נמנע כל גילויי אנטישמיות, נגן בגופנו על חיי הקהילה היהודית, או נקדם מחקר וחינוך לזכר השואה. גם המחונך והמאופק שבאנטישמים, הליברל והמודרני שבשונאי ישראל, לא יכול למחוק את הרגש החזק שמבעבע בתוכו. שונאינו בטוחים שאנחנו הגורם לכל הרע שבעולם, וככל שנסביר אחרת, השנאה רק תתעצם, בלא שאפשר לבערה.

הספר "האנטישמים החדשים". על אף שהוחרם, נכלל בין רבי המכר

 

***

מתוך כתבה של ג'וש אהרונסון באתר MSN:

במסגרת ועידת רבני אירופה (CER), אירוע שבו מתרכזת ההנהגה הרוחנית של יהדות היבשת, דמותו של הבישוף תומאס פול שירמאכר בולטת בנוף. הוא לא רב, אך הקשר שלו לעולם היהודי ולישראל עמוק, אישי ואינטלקטואלי.

שירמאכר, פרופסור לסוציולוגיה של הדת, פעיל ב-CDU הגרמנית (המפלגה הנוצרית דמוקרטית) ונשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לזכויות אדם, הגיע לוועידה כדי להשמיע קול ברור של תמיכה בשעה שבה האנטישמיות הגלובלית גואה.

 

כששואלים אותו מדוע האנטישמיות חוזרת בעוצמה כזו, תשובתו חורגת מההסברים הסוציולוגיים הרגילים: "אם לא הייתי מאמין באלוהי אברהם, לא הייתי מבין מה קורה. אני משוכנע עמוקות שהיהודים שנואים בגלל האלוהים שבו הם מאמינים, ולא בגלל עצמם. זהו שנאת אלוהי אברהם – האלוהים שלי בדיוק כמו שהוא שלכם".

הוא מצביע על כך שהאנטישמיות המודרנית חוצה מחנות: מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית שעדיין מפיצה עלילות דם עתיקות, ועד לאסלאם הקיצוני. "חמאס הינו האחים המוסלמים", הוא מזכיר, "והדבר הראשון שהם עשו בהיסטוריה שלהם היה לפוצץ כנסיות. נוצרים צריכים להבין שהם הבאים בתור. לעיתים הם אפילו לא הבאים בתור, אלא נמצאים ממש במרכז המטרה יחד עם היהודים".

***

השנאה היא רגש עז, מורכב ולעיתים הרסני, שמלווה את האנושות לאורך ההיסטוריה. היא יכולה להתעורר כלפי יחידים, קבוצות, רעיונות או תרבויות, ולעיתים אף מקבלת הכשר חברתי, דתי או פוליטי. היא רגש אנושי מורכב, הקיים בתרבויות שונות, ובתוך הקשרים דתיים ופילוסופיים. התקווה שהשנאה ניתנת לניהול ושינוי. השקפת עולם המבוססת על אהבה ופתיחות יכולה לסייע להילחם בשנאה.

לצערי השנאה רלבנטית, חיה ובועטת גם בימים אלה.