צורת הכלא שהתאבן: סיפור של חמשת אלפים שנה (ג) / שמיר קרן

 

מה שלפניכם הוא הליכה אחר עקבות. לא היסטוריה שלמה, אלא עמוד השדרה של משהו שקורה לנו כבר זמן רב מאוד. קראהו לאט. זה על איך הגענו לכאן, ומה זה "כאן" באמת - כאן, בעמק, על האדמה שספגה דמעות של אריסים וחלוצים, וכאן, על כדור הארץ כולו (פרק שלישי מארבעה. לפרק ראשון, הקישו כאן; לשני - כאן)

 

חלק עשירי: הארץ הזאת - בין אימפריות, ברונים ואריסים

ועכשיו, בוא נרד אל הטריטוריה הספציפית. אל המקום שבו אתה חי, שבו הסבים שלך בחרו לבנות אלטרנטיבה.

 

4,000 שנה של דומיננטיות היררכית

ארץ ישראל, "הארץ זבת חלב ודבש" המקראית, הפכה במהלך אלפי שנים לבעלת יכולת נשיאה אקולוגית נמוכה. הסיבה איננה גזירת גורל, אלא שיטתית: האימפריות שעברו כאן - המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, הרומאים, הבזנטים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים - כולן פעלו על פי אותה לוגיקה היררכית. הליבה הייתה צבירת עוצמה בידי אליטה צרה, המופעלת דרך שליטה בנשק, באידיאולוגיה ובמשאבים.

 

היערות המלאים של הארץ, אלוני התבור, האלונים השסועים, המצויים והארזים, נכרתו בזה אחר זה. העץ היה משאב אסטרטגי: לבניית ספינות מלחמה של הציים הפניקיים, הרומיים או העות'מאנים; לבניין מקדשים מפוארים, מבצרים, וארמונות שסימלו את רום מעלת השליט; לייצור פחם ולהתכת מתכת לייצור כלי נשק - הדבר שהבטיח את הדומיננטיה.

 

התוצאה: סחיפה, מדבור, ביצות מלריה ודלדול הקרקע. הטריטוריה הפכה לדלילת אוכלוסין. העניין האנושי המרכזי בה היה אסטרטגי וסמלי - צומת דרכים בין אימפריות, "ארץ קודש" לשלוש דתות - ולא מרחב מחיה משגשג. האוכלוסייה המקומית, רובה אריסים ופלאחים, נאחזה בקיום עלוב, תחת ניצולם של בעלי האחוזות והשלטון המרוחק.

 

משפחת סורסאק: דוגמנית המופת של ניגוד האינטרסים

וכאן נכנסת דוגמנית המופת - משפחת סורסאק. סיפורה הוא תמצית הניגוד בין אליטה נטולת-טריטוריה לבין הקיום הפיזי של האריסים על האדמה.

 

הסורסאקים חיו בביירות ובאלכסנדריה, בעולם של בנקאות, דיפלומטיה ותרבות צרפתית. הם היו חלק מ"אריסטוקרטיית האבנט" - אליטה נוצרית-לבנונית שחיה בפאר אירופי, רחוקה מאוד מהביצות והכפרים של עמק יזרעאל. בעיניהם, האדמות העצומות (כ-80,000 דונם במכירה הגדולה) היו לא יותר מאשר נכס פיננסי במאזן. מערכת היחסים שלהם עם האריסים הערבים שחיו על האדמה מאות שנים הייתה טהורה: יחסי ניצול פאודלי.

 

האריס (המעקר) הערבי עיבד את האדמה בתנאים קשים, שילם דמי חכירה שנתיים, וחי בפחד מתמיד מפינוי. הוא פיתח תלות מוחלטת בקרקע - לא כנכס, אלא כפרנסה, כבית, כזהות. בעוד הסורסאקים ראו באדמה סחורה סחירה, האריס ראה בה את עצם חייו.

 

כאשר הגיעה ההצעה הציונית, ניגוד האינטרסים התגלע בשיא אכזריותו: 

* לאליטת סורסאק: המכירה הייתה עסקה פיננסית מבריקה. הם מכרו אדמות ביצה ומלריה במחירי קרקע פורייה לאירופים נדיבים. הכסף חיזק את מעמדם הבינלאומי.

* לאריס הערבי: המכירה הייתה גזר דין מוות חברתי וכלכלי. חוזה המכירה לציונים חייב פינוי מוחלט של האריסים. משפחות שלמות שגרו דורות במקום איבדו את פרנסתן, ביתן וזכויותיהן המסורתיות. הסורסאקים, בסיוע השלטון העות'מאני ואחר-כך הבריטי, לא היססו לגרשם. הטרגדיה של האריס לא נגעה לבעלים בביירות. הוא היה עלות עסקית גרידא.

 

זוהי התמצית: האינטרס הקיומי של האליטה (צבירת הון וכוח) היה מנוגד בתכלית הניגוד לאינטרס הקיומי של האריס (הישרדות על אדמתו). האליטה יכלה לנוע בין בירות העולם; האריס היה קטוע-שורשים. המכירה לציונים רק האיצה והקצינה ניגוד זה, שהיה קיים מאות שנים תחת המשטר הפאודלי.

 

תחנת הרכבת החג'אזית בדמשק. הגרמנים בנו וזירזו את הפלישה הבריטית (מוויקיפדיה)

  

מלחמת האימפריות והרכבת ששינתה הכל

כאן נכנס הכוח המניע של הדומיננטיה האירופית. עם תחילת המאה ה-20, הדלק של האימפריות היה נפט. האימפריה הבריטית, שהעצב הראשי שלה היה תעלת סואץ ודרכי הנפט מעיראק ואיראן, חששה מאיום גרמני.

 

האליטה הגרמנית, בתחרות היררכית על משאבי העולם, זיהתה את החולשה העות'מאנית כהזדמנות לטרוף מחלקה. היא בנתה את רכבת חג'אז ואת שלוחותיה המתוכננות - מחיפה לדמשק ולבגדאד, ומחיפה דרומה לסיני - כחנית אסטרטגית לעבר סואץ ולעבר שדות הנפט (כל אלו בשליטת בריטניה וצרפת). טייסות גרמניות הוצבו בארץ. המהלך הזה היה אחד הזרזים לכך שהבריטים פלשו לארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה והשתלטו עליה. המנדט הבריטי נולד מתוך אינטרס אימפריאלי טהור: לאבטח את העורקים הקיומיים של האימפריה.

 

הסבים שלך והחלום האלטרנטיבי

ובינתיים, באוקראינה הגועשת, הסבים שלך חוו על בשרם את התוצאה האחרת של הדומיננטיה ההיררכית: לאומנות קטלנית ופוגרומים, כתגובה למלחמת האזרחים באימפריה הרוסית, והכנופיות הלאומניות של פטליורה. הם ברחו לא רק מרדיפה, אלא משיטה. הם חיפשו מפלט, ובחרו לנסות וליצור אלטרנטיבה רדיקלית: הקומונה השוויונית.

 

החזון של השומר הצעיר, שהגשים עצמו במזרע, היה ניסיון לשבור את הלוגיקה ההיררכית בת אלפי השנים:

* בעלות משותפת (בלי זכות הורשה, בלי צבירה פרטית).

* קול אחד לאדם אחד (דמוקרטיה ישירה בניגוד לפאודליזם או קפיטליזם).

* סולידריות מעמדית עם הפועל והפלח הערבי - זיהוי שהאויב האמיתי הוא המעמד, לא הלאום. הם ראו באריס הערבי - הקורבן של הסורסאקים - אח לדרך, לא אויב.

 

זה היה ניסיון לבנות "פדרציה של קומונות", וישות מדינית דו-לאומית - מערכת חברתית חדשה מהיסוד. אבל הם נחתו לתוך מכונת הפרד-ומשול האימפריאלית, ועל אדמה שהיה כרוך בה אותו ניגוד אינטרסים אלים בין אליטה לאריסים.

 

הבריטים, האליטות והסחרור האלים

הבריטים הבינו שאינם יכולים לסמוך על בעלי הברית המקומיים עם "יותר מדי שאיפות לכוח". הם ניהלו את הטריטוריה בעקרון הישן: הפרד ומשול.

 

* יהודים שימשו להם כלי נאמן - אוכלוסייה נרדפת שתלויה בחסותם הצבאית, בעלת כישורים אירופיים, להפעלת מכונות מונעות נפט, שניתן להציבה כנגד האוכלוסייה המקומית.

* האליטות הערביות (כמו הסורסאקים) ניסו לשמר את כוחן תחת הדגל החדש של "לאומיות". הן כיוונו את תסכולם של ההמונים הנדכאים - אותם אריסים שנשדדו מאדמותיהם!  נגד הבריטים והיהודים, ולא נגד הסדר המעמדי הפנימי. הסורסאקים עצמם, אחרי שגרפו הון ממכירת האדמות, נעלמו מהזירה המקומית, והותירו אחריהם מאחור רקמה אנושית הרוסה ותסיסה חברתית שהאליטות האחרות ניצלו.

 

ה"מרד הערבי הגדול" (1939-1936) אכן היה, בחלקו הגדול, טיהור פנימי אלים של מתנגדים ומאבקי שליטה בין חמולות. הלאומיות גויסה כאמצעי שיסוי, בעוד האליטות המקומיות ניהלו משא-ומתן עם הבריטים על הגדלת כוחן. היהודים, שוב, שימשו כשסתום ביטחון לשחרור לחצים - היעד היה דיכוי העניים הערביים ושימור מבני הכוח הישנים תוך משא ומתן של כח עם השליטים הבריטים.

 

הדומיננטיה האירופית יולדת את מפלצתה

בינתיים, באירופה, התקוממויות הפועלים בגרמניה (1923-1918), המהפכה ברוסיה ובהונגריה, איימו לשנות את הסדר החברתי. האליטות הצרפתיות והבריטיות, בפחד אימים ממהפכה דומה בארצן, נקטו בשני מהלכים סותרים: הן רוששו את גרמניה באמצעות סחיטה מאסיבית (חוזה ורסאי), אך בסופו של דבר שיתפו פעולה עם האליטה הגרמנית הישנה כדי למחוץ את החלופה השוויונית.

 

שיתוף הפעולה הזה הוא שהוביל לעליית הנאצים. נפט, פלדה ומיכון, בעטיפה של חוב, הוזרמו לגרמניה, תעשייה צבאית אדירה, סיפקה תעסוקה ושייכות להמונים שיקמה את כוחה של גרמניה, סיפקה פרנסה להמונים וייצבה מחדש את הסדר ההיררכי - הפעם בצורה הברוטלית והגזענית ביותר, ויצרה את הדלק (שוב חוב), למלחמה הבאה, בה אליטה גרמנית דוחפת לתפוס משאבי קרקע, מכרות ונפט בכדי להכניע את בעלי החוב. מלחמת העולם השנייה הייתה התוצאה ההכרחית של ארגון ביו חברתי בדומיננטיה היררכית אירופית שנאבקת על משאבים ונגד שינוי סדרים חברתיים.

ראשוני מזרע בגבעת מיכאל ב-1929. החזון – פדרציה דו-לאומית (מאתר ביתמונה)

 

ישראל: מחנה פליטים לניצולים ולנדכאים

השואה הפכה את שארית הפליטה היהודית למוקצית. אף אחד לא רצה בה. ארץ ישראל הפכה למחנה פליטים ענק. כאן התנגשו שני אסונות: פליטים יהודים נרדפים-שורדים, ופלאחים ערבים נדחקים מאדמותיהם (חלקם הגדול על ידי אליטות ערביות, כמו הסורסאקים שנים לפני כן). הסכסוך לא היה רק לאומי; היתה זו התנגשות בין שני מצבי חירום היסטוריים ששורשיהם באותה דומיננטיה היררכית אירופית ומקומית.

 

מלחמת סכום אפס הייתה בלתי נמנעת. החזון הרדיקלי של הסבים שלך - הפדרציה הדו-לאומית, הקומונה השוויונית - נידרס תחת תאוות הכוח של מיעוטים בין-לאומיים (אימפריאליים ומקומיים) ובתוך כל קבוצה. האידיאל של סולידריות מעמדית הוחלף עד מהרה בהישרדות שבטית.

 

הסיפור של מזרע הוא מיקרוקוסמוס: אדמה שנשדדה על ידי אימפריות, נמכרה על ידי ברונים לבנונים שהתעלמו מגורל האריסים, נוקזה ואפשרה קיום אנושי חדש על ידי אידיאליסטים יהודים שרצו לבנות גן עדן שוויוני - ונדרסה לתוך קונפליקט לאומי אלים שהכתיבו כוחות גדולים מהם. אותו סיפור של 5000 שנים, במופע מקומי, בבגדי תקופתו - טורפי האדם, מבטיחים שהטרף יישאר כלוא ומשועבד.

 

חלק אחד עשר: מלכודת הדלק המאובן

הטרקטור היה הציר. הוא חיבר בין הגירוש הישן - גניבת אדמה - לבין הגירוש החדש - גניבת 500 מיליון שנות אור שמש מאובן.

 

מהו נפט באמת

נפט הוא לא רק דלק. הוא חיים עתיקים מרוכזים - הגופים הדחוסים של פלנקטון וצמחים מלפני מיליוני שנים. זו האנרגיה האצורה של עידנים, ואנחנו שורפים אותה בתוך פחות משלוש מאות שנים.

 

עם נפט, הטפיל מצא דרך להחליף עבודה אנושית לחלוטין. חקלאי אחד עם טרקטור ודלק מאובן יכול להאכיל מאות אנשים. שאר האנושות "משוחררת" מהאדמה - משוחררת לעבוד במפעלים, לשרת בצבאות, לצרוך את תוצרי האימפריה.

 

אבל חירות זו היא מלכודת. ללא גישה לאדמה, ללא ידע של אספקת צרכי קיום, ללא קהילה, האדם ה"משוחרר" תלוי לחלוטין במערכת המשעבדת. אם הנפט מפסיק לזרום, אם שרשראות האספקה נשברות, הכסף מאבד מערכו, לאותו אדם אין על מה ליפול.

 

כריית כדור הארץ

אותו היגיון חל על מינרלים. תיאבון הטפיל הוא לא רק לאוכל, אלא לכל מה שמתחת לאדמה - נחושת לחיווט, ליתיום לסוללות, עפרות נדירות לאלקטרוניקה. מכרות מצלקים את האדמה, מרעילים את המים, וצורכים את עבודתם של העובדים בהם.

 

הכורים הם האיכרים החדשים. גם הם מושרשים - בחוב, בחוסר אפשרויות, בגיאוגרפיה של עוני. גם הם מייצרים עודף שלעולם לא יראו. גם הם כלואים.

בברטון וודס. מאמץ לתקן חוליים כלכליים שחוללו את מלחמות העולם (מוויקיפדיה)

 

חלק שנים עשר: ברטון וודס - הניסיון הכושל לבלום את הטפיל

וכאן, באמצע המאה העשרים, קרה ניסיון לבלום את המנגנון הזה. ניסיון שנכשל, אבל דווקא הכישלון שלו מלמד אותנו איך המערכת באמת עובדת.

 

 :1944ועידה באתר נופש

ב-1944, כשארצות הברית כבר ידעה שגרמניה ויפן עומדות לקרוס, כינס הנשיא רוזוולט ועידה מוניטרית בינלאומית באתר הנופש ברטון וודס שבניו המפשייר. ארבעים וארבע מדינות בעלות הברית הוזמנו להשתתף, כולל ברית המועצות שאמנם שלחה נציגים, אך לבסוף לא אשררה את ההסכם שהושג בה. המטרה המוצהרת הייתה לתכנן מערכת פיננסית עולמית שתמנע את הקריסות החברתיות-כלכליות שהובילו לשתי מלחמות העולם.

 

אחד המשתתפים הבריטים היה ג'ון מיינרד קיינס, אותו כלכלן שצדק כשחזה שהסכם ורסאי יביא למלחמה נוספת. בברטון וודס, קיינס הציע מנגנון בשם "בנקור" - יחידת חשבון בינלאומית חדשה. הרעיון היה פשוט: למנוע הצטברות של כוח בידי מדינה אחת.

 

הצעת קיינס: הבנקור

איך זה היה עובד? מדינות עם עודף סחר היו משלמות קנס (אחוז מהעודף), והכסף היה מושקע במדינות עם גירעון - בתשתיות ציבוריות שיוחלט עליהן במשותף. המטרה: למנוע מצב שבו מדינה אחת מנצלת יתרון זמני כדי לשעבד מדינה אחרת, בדיוק כמו שעשו לגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

 

זו הייתה הצעה למערכת שמטפלת בכל האזרחים, ומונעת רודנות פנימית וחיצונית. הבנקור היה אמור להיות מטבע בין-לאומי אמיתי, שאינו נשלט בידי אף מדינה, ושמנגנוני האיזון שלו מונעים הצטברות עודפים קטלנית.

אבל רוזוולט נפטר, וטרומן, מחליפו, לא העמיק במשמעות המערכתית של ההצעה.

 

תוכנית וייט: הדולר שולט

המשלחת האמריקאית, בראשות הארי דקסטר וייט, הייתה הדומיננטית בוועידה ולא ויתרה על עמדת הכוח שלה. הם טענו: "אתם יכולים לסמוך עלינו, ניהול בהובלתנו יהיה לטובת כולם". הם כפו מערכת אחרת, שהתבססה על "תוכנית וייט".

 

במערכת האמריקאית, כל המטבעות הוצמדו לדולר, והדולר הוצמד לזהב במחיר קבוע של 35 דולר לאונקיה. כמות הכסף בעולם הוגבלה על ידי כמות הזהב בפורט נוקס ובאוצרות הלאומיים. לכאורה, זה נועד למנוע הדפסת כסף פרועה ומלחמות סחר. אבל בפועל, זה נתן לארצות הברית שליטה מוחלטת: כל מדינה שרצתה לסחור הייתה תלויה בדולר, ורק ארצות הברית יכלה להדפיס דולרים.

 

וייטנאם והשבר

ואז הגיעה מלחמת וייטנאם. האליטה האמריקאית החליטה לממן מלחמה להשלטת הגמוניה. מלחמה היא מערכת עיכול סופר-מהירה של משאבים: נפט, מתכות, מזון, כוח אדם. ארצות הברית לא יכלה לייצר מספיק גם למלחמה וגם לתוכניות חברתיות כמו "החברה הגדולה"(Great Society) . היא גם מימנה בסיסי צבא באירופה. התוצאה: גירעון סחר מתמשך ואינפלציה גוברת.

 

בהדרגה, עודפי דולרים הצטברו בידי בנקים מרכזיים באירופה וביפן. מדינות אלה, שראו שארצות הברית מנהלת מדיניות מוניטרית מרחיבה, הבינו שהדולר נחלש והחלו לדרוש להמיר את הדולרים שלהן לזהב, כפי שההסכם התיר להן לעשות. מאגרי הזהב של ארצות הברית דולדלו במהירות.

 

1971: ניקסון סוגר את החלון

ב-15 באוגוסט 1971, ניקסון הודיע על סגירת "חלון הזהב" - ארצות הברית לא תמיר יותר דולרים לזהב עבור בנקים מרכזיים זרים. הוא לא התכוון לעצור את המלחמה, או לוותר על ההגמוניה. אז מה עשה? הוא ביטל את ההמרה לזהב, סיים בפועל את הסכם ברטון וודס, אבל השאיר את כולם תלויים בדולר. ב-1973 כבר לא היו שערי חליפין קבועים. פתאום, כל הסחר העולמי התנהל בדולרים, אבל רק ארצות הברית יכלה להדפיס כמה שבא לה.

 

התוצאה: אינפלציה ושבירת העובדים

התוצאה? המשאבים שהופנו לווייטנאם נלקחו ממדינות המוצא. פחות סחורות ואנרגיה זמינות באותן מדינות, עם אותה כמות כסף - זו אינפלציה. בארה"ב האינפלציה הגיעה ל-12.2% ב-1974 ול-%13.3 ב-1979, והאבטלה טיפסה ל-%9. ממשלות נאלצו לקצץ בשירותים הציבוריים שלהן, במה שהן מספקות לאזרחים, כדי לממן את המלחמה של האליטה האמריקאית. מדינת הרווחה של אחרי מלחמת העולם השנייה התחילה להתכווץ.

 

וגם בתוך ארצות הברית עצמה, אותה תופעה: הפניית כוח אדם, דלק, מזון ומכונות למלחמה שגרעה מיכולתה של המדינה לשרת את אזרחיה. אבל האליטות לא ויתרו על חלקן. העובדים החזקים לחצו להעלאות שכר כדי לפצות על האינפלציה. אז מה עשו האליטות? כדי לא לאבד כוח, הן שברו את כוחם של ארגוני העובדים. איך? על ידי הוצאת כל הייצור למדינות חלשות בדרום הגלובלי, שם אפשר להעביד אנשים בתנאי עבדות. כשהייצור עזב, כוחם של העובדים במדינות המערב נחלש, והם איבדו את רוב התמורה על התוצר.

 

הנה המעגל: המלחמה בווייטנאם, שאפשרה לאליטה האמריקאית לשמר כוח, דלדלה את המשאבים של כולם. האליטה השתמשה בכוח צבאי כדי לכפות יחסי עבדות במדינות הדרום, וזה בתורו אפשר להחזיר יחסי עבדות במדינות הצפון. בדיוק מה שקיינס ניסה למנוע עם הבנקור: מערכת שבה אליטות מנותקות מהשלכות מעשיהן, מחליטות על מלחמות וצבירת כוח, וההשלכות - אינפלציה, קריסת שירותים ציבוריים, עבדות מודרנית שנופלות על כולנו.