אֲנִי כּוֹתֵב אוֹתָךְ אַרְצִי בְּמַנְגִּינוֹת וּבְשִׁירִים

וְשׁוּרוֹתַי, הֵן מְלַוּוֹת יְפִי נוֹפַיִךְ

מִן הַחֶרְמוֹן וְהַגּוֹלָן, הָעֲמָקִים וְהֶהָרִים

כְּמוֹ עֲדָיִים אֲשֶׁר עוֹטְפִים אֶת חַמּוּקַיִךְ.

אֲנִי הוֹלֵךְ אוֹתָךְ אַרְצִי, בַּמִּשְׁעוֹלִים וּבַשְּׁבִילִים

וּצְעָדַי עוֹקְבִים אֶל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם

בָּעֲרוּצִים הַחֲרֵבִים, בַּנְּהָרוֹת, בַּנְּחָלִים

וּבַתְּלָמִים הַמְּשַׁוְּעִים לְמַיִם.

אֲנִי חוֹלֵם אוֹתָךְ אַרְצִי, בְּזִכְרוֹנוֹת וּבְמִלִּים

וּכְצַלְיָן אֲנִי עוֹלֶה אֵלַיִךְ רֶגֶל

רַבָּה הַדֶּרֶךְ, אֲרֻכָּה, וְאֵין יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ,

וְעוֹד אָנוּ נוֹשְׂאִים לָךְ נֵס וָדֶגֶל.

אֲנִי בּוֹכֶה אוֹתָךְ אַרְצִי, רוֹאֶה אוֹתָךְ בְּהִיקַרְעֵך

אֵיךְ אַתְּ יוֹרֶדֶת, מִתְדַּרְדֶּרֶת בַּמִּדְרוֹן

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי עוֹדִי מַקְשִׁיב לְהֵד קוֹלֵךְ

עַד שֶׁיִּדֹּם לוֹ, יֵאָלֵם צְלִילֵךְ אַחֲרוֹן.

אֲנִי הוֹלֵךְ אוֹתָךְ אַרְצִי, בַּמִּשְׁעוֹלִים וּבַשְּׁבִילִים (צילום: דוד עינב)