|
מספר ערבים בגלביות ונשים בשמלות ארוכות עם תינוקות צמודים אל חזן
פורצים מן הבתים ובורחים לסמטאות. שני חיילים מגיחים לרחוב. חייל אחד תופש עמדת
חיפוי מאחורי קיר אבנים. החייל השני פורץ בבעיטה את דלת העץ של הבית בצידו השני
של הרחוב ונבלע בתוכו.
שאול,
חבר קיבוץ, מגיע ל"יער הקיבוצים" עם בעז, נכדו. הם מתבוננים בשמות
החרוטים בלוחות ההנצחה.
הנכד
מראה לסבא שהשם יעקב כהן מופיע על הלוחות שלוש פעמים. "מה, האיש הזה מת
שלוש פעמים?". שאול מסביר בחיוך שהשם יעקב וגם שם המשפחה כהן הם מאוד
שכיחים ובוודאי מדובר בשלושה אנשים ששמם זהה. "הנה יש גם שני משה
לוי," מצביע הנכד. "כן, גם אלו שמות שכיחים," משיב הסב.
"וגם שני עמיהוד דרורי". שאול מתבונן מקרוב בשתי השורות שעליהן מצביע
הנכד "עמיהוד דרורי... מעניין, זה דווקא שם נדיר למדי..." ליד
שני ה"עמיהודים" מופיע שם קיבוצם. האחד מקיבוץ בצפון והשני מקיבוץ
שבדרום. ***
במקרה
יש לשאול ידיד בקיבוץ הצפוני. הוא מחליט להתקשר אליו ולבדוק במי מדובר. הידיד
נזכר שיש בקיבוץ חברה ותיקה ששמה לפני נשואיה היה דרורי, ואכן, מתברר שבקיבוץ
מתגוררת חיה, אחותו "הקטנה" של עמיהוד דרורי ז"ל.
חיה
מספרת: עמיהוד התגייס לפלמ"ח בגיל 18. הוא השתתף בקרב בחיפה והוכרז כנעדר.
בהיותו נער התגורר והתחנך עמיהוד בקיבוץ כ"ילד חוץ", וכאשר אימו -
אימם, נפטרה, גם היא הגיעה לקיבוץ. כאשר התבקש הקיבוץ להעביר לוועדה המארגנת של
יער הקיבוצים את שמות הנופלים מבני וחברי הקיבוץ, הועבר גם שמו של עמיהוד. חיה
מציידת את שאול בהעתק תמונה של עמיהוד וחברים בהכשרה של הפלמ"ח.
עתה
פונה שאול, הסקרן הבלתי נלאה, לברר מיהו עמיהוד דרורי מהקיבוץ שבדרום. הוא נוסע
לקיבוץ ובהפניית מנהל הקהילה נפגש עם שרה - האחראית על חדר ההנצחה של הקיבוץ.
שרה מאשרת מייד שאכן שלחה לוועדה המארגנת של יער הקיבוצים את שמו של עמיהוד
דרורי במסגרת רשימת הנופלים. עמיהוד שהה בקיבוץ בשנים 1947-8 במסגרת הכשרה של
הפלמ"ח. הוא התגלגל במלחמת השחרור לחטיבת כרמלי וכנראה נפל בפעולה בחיפה.
על פי עדות של חבריו לכיתת הלוחמים, הוא פרץ לבדו לתוך בית ערבי וכנראה נהרג שם.
גופתו לא נמצאה והוא הוכרז כנעדר. בתקופת ההכשרה הייתה לו חברה, ברוריה שמה,
מתגוררת בתלמים עד היום.
עתה
ברור לשאול שאכן מדובר באותו אדם שהונצח על ידי שני קיבוצים, האחד בצפון והשני
בדרום, ללא ידיעת האחד על פניית משנהו.
*** מצוייד
בתמונה הולך שאול לפגוש את ברוריה, חברתו של עמיהוד מתקופת "ההכשרה"
שמקבלת אותו בחדרה הקיבוצי הצנוע. לשאלותיו של שאול היא מוסיפה שידוע לה שבמשך
שנים רבות ניסו היחידות השונות לאיתור נעדרי המלחמות לאתר את עקבותיו של עמיהוד.
היא יודעת שאחרי מלחמת ששת הימים נפתח התיק שוב והחוקרים איתרו ברמאללה אישה
מבוגרת שהייתה בארבעים ושמונה נערה בערך בת גילו של עמיהוד, ושהתגוררה באותו
הרחוב, אבל אותה אישה לא ידעה להוסיף פרטים שיסייעו בפענוח התעלומה.
שאול
יוצא לחפש "עקבות" בבית הפלמ"ח. מעיון במסמכים הוא מצליח לעלות
על חיים הכט,
הבחור
שמצולם בתמונה מתקופת ההכשרה יחד עם עמיהוד. הוא מאתר אותו בבית אבות ברמת-אביב.
חיים מאשר שהוא אכן האיש שבתמונה ושאכן היה יחד עם עמיהוד באותה מחלקה והשתתף
יחד איתו בפעולה בחיפה. היו למחלקה שני הרוגים ועמיהוד שהוכרז כנעדר. שאול מנסה
לתחקר אותו מה בדיוק הוא יודע לגבי היעלמו של עמיהוד, אבל חיים לא נראה נלהב לשתף פעולה. "את
הכל כבר מסרתי בתחקיר שנערך מייד לאחר הפעולה וגם לשני צוותים שונים במדור
לאיתור נעדרים".
שאול
מחליט לנסות להתקדם עוד שלב. הוא מקבל אישור לבדוק בתיק של עמיהוד במחלקה לאיתור
נעדרים במשרד הביטחון. בתיק הוא מוצא דו"ח של אחד החוקרים לגבי פגישה
שהחוקר ערך לאחר מלחמת ששת הימים ברמאללה עם ליילה חאלדי - האישה שהתגוררה בבית
שאליו פרץ עמיהוד לפני שנעלם. בתיאום עם הצבא והרשות הפלשתינאית
מתקיימת הפגישה ברמאללה. ליילה, עתה בת למעלה משמונים שנה. עימה מתגורר בבית גם
בנה, כבן שישים וחמש, מרצה באוניברסיטת ביר-זית, ערבי גאה ומיליטנטי המסתייג מן
הביקור ורואה בשאול ובכל הישראלים כובשים וכו'. הבן עוזב כעוס את הבית. ***
ליילה
מספרת לשאול שהיא הכירה את עמיהוד עוד מילדות. משפחותיהם התגוררו באותו רחוב.
בשנים שלפני מלחמת השחרור שררו יחסי שכנות טובים בין המשפחות. הילדים למדו לדבר
בשתי השפות והיו משחקים ביחד. בגיל שבע-עשרה התחתנה ליילה בלחץ של אביה עם גבר
שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה. אחרי אותו יום שבו נערך הקרב ברחוב היא ברחה יחד
עם בעלה ותינוקם לרמאללה. הבעל כבר נפטר.
שאול
מנסה לחקור אותה לגבי אותו יום שבו נערך הקרב ברחוב אבל ליילה מתעטפת בשתיקה.
היא אומרת שאינה זוכרת דבר אבל שאול חש שיש עוד דבר-מה שהיא לא מגלה לו. "אנחנו
כולנו כבר אנשים זקנים, אני מרגיש שאת יודעת משהו, משהו לגבי מה שקרה עם עמיהוד,
משהו שקשור בהעלמו, לא נשארו לנו הרבה שנים... אסור שמה שאת יודעת ילך
לקבר...".
לבסוף
ליילה נשברת ובקול שקט ועצור מספרת ... לראשונה בחייה, את סיפורה. כן.
עוד לפני שעבר עמיהוד לקיבוץ, בפגישות שהיו להם בבית אימה, ניצתה אהבה בין שני
הילדים, היהודי והערביה. גם בתקופה שהוא היה בקיבוץ, כשהיה בא לבקר לפעמים את
הוריו, היה עמיהוד מפציר באימו ליזום ביקור אצל השכנים ושניהם, עמיהוד וליילה,
עכשיו כבר נער ונערה, היו נפגשים. אחר-כך התחתנה ליילה בנישואין כפויים ויצאה
מבית אימה. אחרי שעמיהוד עזב את הקיבוץ בצפון ועבר לקיבוץ אחר בדרום הוא הגיע
לביקור מספר פעמים. ליילה כבר הייתה נשואה אבל היא שכנעה את אימה - למרות פחדיה
- לאפשר לשני האוהבים להיפגש בסתר בביתה של האם. כך זה נמשך בערך שנה, בתדירות
של פעם בחודש - חודשיים, עד שפרצה המלחמה. שאול
שואל את ליילה שוב מה היא יודעת לגבי אותו יום... לאחר שתיקה ארוכה מספרת לו
ליילה מה שסיפרה לה אימה. 
איור:
יעקב גוטרמן ***
באותו
יום גורלי, כשהתחילו היריות, הסתגרו כולם בבתים. אימה של ליילה ישבה בבית לבדה,
הבעל לא היה בבית. לפתע נפרצה הדלת ולחדר פרץ עמיהוד, לבוש בבגדי חאקי של חייל,
עם רובה. הוא היה מאוד נרגש ונסער ואמר שבא לחפש אותה ואת ליילה ושהוא רוצה
להעביר אותן למקום מבטחים כי המקום הזה מאוד מסוכן. האם אמרה שליילה נמצאת בבית
בעלה ושהוא לא יעז לנסות לגשת לשם כי היא יודעת שלבעל יש רובה בבית והוא יהרוג
אותו.
האם אמרה שהיא מוכנה לרוץ ולנסות להביא את ליילה ואת התינוק בתירוץ שהבית
שלה מוגן יותר. עמיהוד אמר שהוא יחכה בבית. האם חששה שבעלה עלול פתאום לחזור וגם
שכנים עלולים להיכנס לבית על מנת לחפש מחסה כי הבית בנוי מאבן, ואם הם ימצאו
חייל יהודי בבית הם יהרגו אותו וגם אותה. היא נתנה לעמיהוד גלביה שחורה וכאפיה
שילבש, והורתה לו שאם יגיעו אנשים - שיגיד שהוא קרוב משפחה. עמיהוד לבש את הגלבייה
על בגדיו ואת הכאפיה. אחרי רבע שעה האם חזרה עם ליילה והתינוק - אבל הן מצאו את
הבית ריק. זה מה שהיא, ליילה, יודעת. כל השנים חשבה שאהובה התחרט או אולי לא היה
יכול להמתין יותר. רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1968, כשבאו ממחלקת הנעדרים, שמעה
לראשונה שבאותו יום הפך עמיהוד לנעדר. שאול
מחליט להיפגש שוב עם חברו של עמיהוד להכשרה ולמחלקה - חיים הכט. הוא תוהה אם
חיים ידע שהבית אליו פרץ עמיהוד היה ביתה של משפחה ערביה שאותה הכיר בילדותו.
שהוא התאהב בערביה, בתם של שכניו. לא סביר שעמיהוד לא אמר על כך מילה לידידו,
ומאידך, חיים לא סיפר על כך דבר, לא בעדותו לחוקרי היחידה וגם לא בפגישתו עם
שאול.ל שאול
נפגש עם חיים בבית האבות. חיים, כדרכו, מסוגר, זעוף ושותק. שאול מספר לו כל מה
ששמע מליילה. שואל את חיים אם עמיהוד סיפר לו באותו יום שהוא נכנס לאותו בית על
מנת לחלץ ממנו את המשפחה של שכני ילדותו, של אהובתו. שזה לא סביר שלא יאמר
לידידו דבר על כך... ושהגיע הזמן לחשוף סוף-סוף את אמת. חיים נאנח עמוקות, משפיל את מבטו
ובקול שקט ומדוד מספר את סיפורו. הוא אכן היה ידיד קרוב של עמיהוד שאף סיפר לו
על ילדותו בעיר התחתית בחיפה. באחד מלילות השמירה הוא גם סיפר לו על האהבה
האסורה בינו ובין האישה הערבייה ליילה ועל פגישותיהם החשאיות בבית אימה. ביום
הפעולה בעיר התחתית בחיפה, שיכנע עמיהוד את ידידו לרוץ יחד איתו לבית אימה של
אהובתו על מנת לחלץ את משפחת שכניו לשעבר ולהעבירם למקום מבטחים. "זה ייקח
פחות מחמש דקות". היה שם בלגן גדול בין הסמטאות ושני הלוחמים לא התקשו
להיפרד מן המחלקה לצורך "משימתם" הפרטית. הם הגיעו לבית. חיים נשאר
לחפות בחוץ, מאחורי קיר אבנים בצידו השני של הרחוב, ועמיהוד פרץ לתוך הבית. אחרי
דקה או שתיים ראה חיים אישה ערבייה יוצאת מן הבית ורצה לסמטה הסמוכה. אחרי עוד
כעשר דקות היריות מכל הצדדים גברו. סבלנותו של חיים פקעה. הוא התחיל לצעוק לעמיהוד
בשמו ולקרוא לו שיצא כי הם חייבים לעזוב את המקום ולחזור למחלקה. אחרי עוד דקה
או שתיים פרץ לפתע מן הבית ערבי בגלביה שחורה וכאפיה, עם רובה ביד, והתחיל
להסתער בריצה משוגעת לעברו של חיים. חיים נבהל הרים את נשקו וירה. הערבי רץ עוד
מספר צעדים, נפל ממש לרגליו של חיים וצעק "חיים! למה ירית! זה אני ...
עמיהוד". ***
לחרדתו
הבחין חיים ש"הערבי" השוכב לרגליו וסילון דם אדיר פורץ מחזהו הוא חברו
הטוב. הוא גחן אליו אבל לא היה ניתן לעשות דבר. בכוחותיו האחרונים שלף עמיהוד
הגוסס תמונה מכיס חולצתו וביד מוכתמת בדם הושיט אותה לחיים. זו הייתה תמונת
סטודיו מרוטשת הייטב של תינוק שמנמן וחייכן השוכב על מחצלת רקומה.
"ואז,
מה עשית?" שואל שאול. "מה עשיתי?" בוהה בו חיים, "מה עשיתי,
מה יכולתי לעשות? ברחתי משם כל עוד רוחי בי ואת כל הסיפור, וגם את עמיהוד, קברתי
עמוק-עמוק בליבי... עד היום. אלמלא באת אתה, ואלמלא הייתי אני כבר זקן וחולה
וימי ספורים... היה הסיפור יורד עימי אל הקבר."
"ותמונת
התינוק?"
"את
התמונה אני שומר עד היום, היא נמצאת במגירה, בתוך הספר... אתה יכול לקחת אותה...
הרווחת אותה ביושר." שאול
חוזר בפעם האחרונה לרמאללה. הפעם הוא עשה סידורים מיוחדים והשיג רישיון לליילה
ולבן להיכנס יחד איתו לביקור בן יום אחד בישראל. הוא אוסף אותם ליד מחסום
קלנדיה. בחיפה הם מגיעים לרחוב ולמקום שבו עמד בית הוריה של ליילה והיום בנוי
עליו בית משרדים. הם דופקים על דלתם של השכנים. פגישה נרגשת בין ליילה והזקנה
שהכירה את הוריה ואותה בילדותה
ונעוריה. הם
נפרדים וחוזרים למכונית של שאול. שאול אומר שבדרך חזרה הוא רוצה להראות להם עוד
מקום אחד. הוא לא מפרט והם לא שואלים. הוא מוביל אותם דרך משמר העמק ליער
הקיבוצים.
שאול
מחנה את הרכב. השלושה יוצאים. לליילה ולבן אין מושג לאן שאול הביא אותם. שאול
לוקח אותם למגדל האנדרטא. הם מתבוננים בנוף. שאול מסביר להם את מהות האתר:
"יער הקיבוצים" ובליבו האנדרטא לזכר בני וחברי הקיבוצים חללי המלחמות
ופעולות האיבה. ליילה לא מגיבה. הבן כועס על שאול, מתריס: "בשביל מה הבאת
אותנו לכאן?" ואומר שהוא לא רוצה להיות במקום הזה... שהוא דורש להמשיך מייד
בנסיעה לרמאללה...
***
שאול
אומר שהוא רוצה להראות להם רק עוד דבר אחד. הוא לוקח אותם אל קיר הבטון עם שמות
הנופלים. הוא מעביר את כף ידו על האותיות החרוטות באבן ונעצר על השם
"עמיהוד דרורי". הוא מבטא את השם בקול: "עמיהוד דרורי".
ליילה מכסה את פניה בשתי כפות ידיה. הבן מביט במחזה בתמיהה ומבוכה. שאול
שולף מכיס חולצתו את תמונת התינוק, הוא מסיר בעדינות את כפות ידיה של ליילה מעל
עינייה הדומעות ומראה לה את התמונה. ליילה מחווירה ומפיה נפלטת צווחה חנוקה.
"מי התינוק הזה?" תובע לדעת הבן בקול שמהולים בו כעס וסקרנות. ליילה
מחבקת את הבן וקוברת את ראשה בחזהו. גופה רוטט. הבן
מסתכל בשאול בעיניים רושפות. "מי התינוק הזה?" הוא צועק שוב, והפעם
בזעם ובנימת איום.
"התינוק
הזה נולד בשנת אלף תשע ארבעים ושבע בחיפה," משיב שאול בשקט ומושיט לנכד את
התמונה, "בהיותו תינוק ברחו הוריו יחד איתו לרמאללה. התינוק הזה הוא בנה של
האישה שמתייפחת עכשיו על חזך". "אתה
רוצה לומר לי שהתמונה הזו היא שלי?" שואל הבן בחוסר אמון, "ואיך הגיעה
התמונה לידיך?" שאול
שולף את התמונה של עמיהוד והחברים מן ההכשרה. "יש עוד תמונה אחת שאני רוצה
לתת לך. האיש שאתה רואה בתמונה, עומד בצד שמאל עם הרובה, נהרג במלחמת השחרור
בקרב שהתחולל ברחוב שבו נולדה אימך. הנה השם שלו חרוט כאן על המצבה. לפני הרבה
עשרות שנים הוא התגורר עם הוריו בבית שעמד ליד הבית שבו התגוררו הוריה של אימך.
הוא ואימך הכירו זה את זה מילדות וגם אהבו זה את זה - והוא האבא של התינוק שבתמונה, האבא שלך."
"המצלמה"
מתרחקת ומתרוממת, מביטה מ"מעוף הציפור" על יער הקיבוצים, על האנדרטה,
על האם ובנה העומדים חבוקים ושאול העומד לידם וידו עדיין מושטת ואוחזת בתמונה.
הדמויות הולכות וקטנות עד שהן נטמעות בנוף מיטשטשות ונעלמות.
הכתבה פורסמה בשבועון "הדף הירוק"
|
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!