האם רגישותי לרעש מלידה היא מקור האסון?  כיצד הפך עבורי יום העצמאות לקשה שבחגים? זה שיום כיפור נראה חגיגי לידו. כיצד הפך חג אחד — למסדר אינסופי של אירועים, ששום חודש אינו מוכן לאמצם לחיקו?

 

בתחילה לא ניתן היה להבחין בדבר, אך במהלך השנים, עם שחזרה התופעה על עצמה, נתתי ליבי כי בהתכנס יום העצמאות חלה בי מעין התכווצות — כאילו בהשפעת לחץ וירטואלי, סמוי ומדכא, המשתלט על כל התחושות. יוצק קיפאון משתק באיברים, משל הייתי בעל־חיים שנחסמה יכולת הימלטותו — אלא אם יתמודד.

 

ניסיון אבחון של סיבות המצוקה, מעין אנליזת מעמקים מבפנוכו, מובילני לאירוע טראומטי שאירע בכיתה ג' (1950). נבחרנו להציג על מגרש הכדורסל של בית הספר את מסכת העצמאות של המדינה בת השנתיים. כל ילד בכיתה ייצג יישוב משמעותי במלחמת העצמאות. תחפושת נתפרה לו בהתאם. בתור הילד הנמוך בכיתה על ראשי נבנתה קונסטרוקציית ענק של הכותל המערבי כולו — ייצגתי את עיר בירתנו המחולקת.

 

תוהה מתי התחלתי לסלוד מהדביקות הזו, שאיננה בחגים אחרים (ציור: יונתן טל)

***

כל ילדי ב"ס והוריהם התאספו סביב המגרש. עם התחלת המסכת התייצבנו בטור אופקי. כל ילד דקלם בתורו קטע, והטור צעד קדימה או אחורה — בהתאם למהלכי המלחמה שאך הסתיימה. הכל זרם כסדרו, אך בהגיע תורי, למרות החזרות המתישות, עם סיימי לדקלם — נעשתה הטעות:  כל הטור צעד אחורה, ואילו אני, עם הכותל המתנודד על הראש, צעדתי קדימה.

זו הייתה שגיאה איומה.

 

כל המבטים רוכזו בי. הקהל הבין והשתתק. הדממה נקטעה בקריאת גיל מצד תלמיד כיתה י"א סנדרו טוט (לימים צבי ינאי, שר המדע). כשורד שואה, שתר כל העת אחר נקודות התורפה של החלשים ממנו — נפל על שגיאתי כמוצא שלל. שנים אחר כך, בחלפו על פניי בשבילי הקיבוץ, די היה שירמוז: "ירושלים", כדי שאבין את עליונותו הרגעית. משהיה עושה זאת — רציתי להיעלם. חשתי את אותה תחושת התכווצות, אותה אני חווה כיום בפרוס החג.

 

האירוע החידתי הבא אירע כבר בחלוף שנה. בהיותי בכיתה ד' הגעתי לביקור בן שבועיים בירושלים. קרובנו האמיד, עשיר שבעשירים, נתן לבנו להריץ אותי באתרי המלחמה החרבים ברחבי הבירה החותרת לעצמאותה. כל זאת תמורת הסכמה בשתיקה, כי בשבת ייקח אותי אישית אל בית כנסת, אשר מחלונו כך הובטח לי ניתן לראות את קצה "הכותל" (בצד הערבי).

 ***

אלא שאז, בבוא השבת, לחרדת אימי — דווקא אני נסוגותי מן ההסכם. מסיבה כלשהי הכותל — משאת נפשם של יהודי כל התפוצות והדורות — עורר בי דחייה מלווה באותה התכווצות, אותה אני חש עם הגבלת תחושת עצמאותי, או התקלת החשיבה הלא־שגרתית המנחה אותי כל העת.

 

לא הייתי מזכיר שני אירועים זניחים אלו, לולא כל שנה, ברדת עלינו יום העצמאות, נסגרות כל יציאות המשק על ידי שוטרים צבאיים, במטרת חסימת הפרעת התנועה הזורמת על הכביש בכיוון לתצוגת המטוסים בבסיס הסמוך. אותה שעה, כאשר קולות רמקולי השיטור סביב הגדרות מבריחים אותנו לבתינו — חוזרת אותה תחושת מועקה. שב אני ונזכר בימים בהם היינו כלואים כולנו בבתינו בעוצר "השבת השחורה", בעוד חיילי המנדט — "הכלניות" — חולפים בחלונות, מחפשים נשק או חשודים, משל חזרנו להיות אותה "נקודה" במאבקי הקוממיות.

כל הדרכים נסגרות לכבוד תצוגת המטוסים בבסיס הסמוך (צילום: יונתן טל)

***

אולם גם ביתי־מבצרי אינו אלא מקלט וירטואלי. די שנעורר את גלי המדיה האלקטרונית — אז תתחיל השטיפה האמיתית מכל העברים! תחת רעמי מפגן חיל האוויר העובר במבנה מופתי מעל הראש, מוזמן הקהל לשפע אירועי כבוד ווקאליים:

דום — נוח לרגל הצפירה, לאחר מכן חידון התנ"ך, הרמת כוסית במטכ"ל, פרס ישראל, הדרבי הגדול, מופע רחפנים על החוף, ראיון הרמטכ"ל, מצעד הלהקות הצבאיות, טקס חיילים מצטיינים אצל הנשיא.

אין רגע דל. אין אתנחתא לחשבון נפש.

 

מורתע, אתה מחליף תחנות בבהלה, אולם דומה שכל אירועי השעמום השנתיים התנקזו ליום המקודש הזה, במטרת שלילת עצמאותו של האזרח הקטן. וביניהם: נאום ראש הממשלה, "הגשש החיוור" (המבחר), המנגל המרכזי (למחמיצי המימונה), כתב חידה בגוש עציון, טקסי יום הזיכרון (קטעים נבחרים), טקס הכתרת יקירי העיר תל אביב.

לרגע אין מעבר הדרגתי בין מצבים קוטביים של אבל ושמחה.

 

מציאות ספוגת שכול ויגון מייצרת ללא הפסק אירועי גיל. אתה מחליף חדר ותדר, מתכסה בשמיכת פוך מעל הראש, אולם גלי האתר מחליפים גם הם הילוך וחודרים מבעד כל סדק. שידור חי מצעדת חבל הבשור, כנס יום תרועה בבמה המרכזית, סיור עששיות, חזיון אורקולי, טקס לפידים, מופע הצדעה מרגש לאיינשטיין / מנור / חיטמן / כספי / גוב.

 

אך יורד הליל, לפתע זעות השמשות — החל מופע הזיקוקים הגדול ביישובי הסביבה. וטרם הזכרנו את שלל הפרסומות, עמן יש להתייחד בין כל האירועים גם ביומם של הנופלים, ומתי יש זמן להציץ בגל המוספים הנשלחים בחינם.

גוועלד!!! תנו להתייחד, תנו רגע של עצמאות בשקט!!!

 

לא ברור ממתי התחלתי לסלוד מכל הדביקות הזו, שאינה מאפיינת חגים אחרים. כבר ברחתי לפינות הנידחות של היקום — ודווקא שם הרגשתי אושר עצום. שכן נוסחת האושר האולטימטיבי חלה כאשר אדם חי בעצמאות גמורה ופועל רק לפי נטיית ליבו ורצונו. עבורי, העיסוק האובססיבי בציור הוא מימושה הטוטאלי של נוסחת נירוונה זו. הצייר בורא על הבד את משוגות דמיונו, ללא תלות בערוצי 2, 10, 11, 12, 13, 14, גל ב', ג', צה"ל, או... "קול העמקים" הקרוב.

 

בטקס השנתי בבית העלמין בקיבוץ. בחג ני מתכנס בממ"ד שלי (צילום: יונתן טל)

 

***

אני מתנתק מהכל, אורז את כלי הציור ומתכנס באותו חלק בדירה המכונה: "הממ"ד שלי". לשם לא יגיעו הצפירות, הפיצוצים, או ריח המנגלים.

 

אלא שכעבור זמן מה נקטעת לפתע הדממה.

נקישה עקשנית בדלת!  בהול אני פותח...

לא שוטר צבאי בחאקי, לא חייל מנדט, ולא נציג משטרת המחשבות — עומד שם חבר ועדת התרבות, הזועק לעברי:

"איפה אתה, למה התנתקת? אנו מאחרים! בוא מיד לחדר האוכל — נבחרת ראשון להדליק את המשואה!! - לא יתחילו בלעדיך!!!"

ובלא חליפה שנתפרה מבעוד מועד — אנא אני בא?