האיור המצורף כאן הוא פרי עטה המושחז של דניאלה לונדון דקל, המוכשרת כשדה. בחרתי לתלות אותו בממ"ד המשפחתי מאז צורף לביתנו במסגרת שיפוץ נרחב לפני כעשר שנים. יש בציור הזה תמצית מזוקקת של מצב האומה, גם בימים כתיקונם ובעיקר בימי זיכרון וחג, והוא מסמל באמצעות מרכיביו את הדיסוננס הבלתי אפשרי בין קינה וזיכרון, לבין שמחה ותחושת אופוריה וניצחון. על צוק נישא משקיף על ים גדול ניצבים ו/או ישובים בני משפחות ש"עושים על האש" וחוגגים כמנהג יום העצמאות, ותחת לאותה גבעה נישאה צפים בים שחור עשרות רבות של נרות זיכרון.

הלוגו מדגיש בלבן את יום הזיכרון ובתכלת את יום העצמאות. הציור מכמיר הלב מתמקד בוויכוח הניטש מאז תחילת שנות החמישים האם צריך היה לאחד בין מועדי יום השואה ויום הזיכרון ליום עצמאות המדינה? ישנם המצדדים בכך וטעמם עימם: עצמאות המדינה הושגה בזכות ההקרבה של הלוחמים במערכות ישראל וניצולי השואה שהקימו את המדינה והביאו לעצמאותה לאחר חורבן אישי כבד. מי שמתקשים להשלים עם החיבור הזה טוענים שהמעבר החד בין העצב והאבל על מות היקרים מכל לבין זיקוקים ובמות בידור ובשר שנחרך על האש - קשים מדי ולא ניתנים לעיכול והשתתפות בלב מלא.

 ***

מבלי לנקוט עמדה חד משמעית לגבי האיחוד המלאכותי בין ימי הזיכרון לימי החג והתקומה (אני נוטה יותר לצד השולל את הקרבה היתרה) יש בכך משום ביטוי למצבו השגרתי (או החירומי) של העם היושב בציון. המלחמה האחרונה שזה עתה הסתיימה בהפסקת אש ותוך המשכה בצפון הנאנק עברה מדפרסיה למאניה בתוך שעות ספורות. בעוד בתים רבים ניזוקו בהפצצות ויושביהם נותרו חסרי בית, לוחמים נהרגו ונפצעו בלבנון, אין ניצחון מוחלט (וספק רב אם בכלל הגענו להישגים ארוכי טווח באיראן ובלבנון), יצאו רבבות אזרחים לחגוג את השקט הזמני בחופי הים ובפארקים וגם בתי הספר חזרו לתפקוד מלא כאילו חלפה הסכנה משמיים.

חרדת האיום הקיומי חלפה באחת לטובת אופוריה מזככת וה"קלונקס" חזר למגירות. עוד לפני המשאים והמתנים עם איראן ולבנון, שספק אם יצלחו, התבשרנו על מדליקי המשואות "לתפארת מדינת ישראל". בתי הספר שבו לתפקוד כמעט מלא ונמלי התעופה מתמלאים באלפי ישראלים משולהבים. לא ניתן פסק זמן של התאוששות ולא הפוגה מתבקשת בין אימי המלחמה לשיכרון החגיגות. על פחות מזה מאשפזים בטענה של דו קוטביות בנפש מסוכסכת.

אני חוזר לציור המדויק והחד כשיפוד פרגית  של דניאלה. היא התייחסה אמנם ליום הזיכרון וליום העצמאות, אבל אצלי הוא תלוי כל ימות השנה לזיכרון ודיראון. כחבר פייסבוק של לונדון-דקל, אני יודע שהיא מעלה אותו מדי שנה וכך תעשה גם השבוע בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ובכל פעם מחדש הוא נטען בממד אקטואלי של הימים האלו והזמן הזה. בני משפחות על ילדיהן ניצבות על צוק עליו נטוע עץ שאליו קשורה שרשרת דגלי המדינה, ואוכלים לשובע  שיפודי בשר מעושנים. ברקע צפים בים הקודר נרות הזיכרון של אלו שלא יזכו לציין את עצמאות המדינה.