מה שלפניכם הוא הליכה אחר עקבות. לא היסטוריה שלמה, אלא עמוד השדרה של משהו שקורה לנו כבר זמן רב מאוד. קראוהו לאט. זה על איך הגענו לכאן, ומה זה "כאן" באמת - כאן, בעמק, על האדמה שספגה דמעות של אריסים וחלוצים, וכאן, על כדור הארץ כולו. (פרק שני מארבעה. לחזרה לפרק ראשון, הקישו כאן)

חלק חמישי: טכנולוגיה של שעבוד - והמדע ככלי הפירמידה

מכרות, יערות ואש

עכשיו היה לטפיל אוכל. אוכל עודף פירושו שהם יכלו לתמוך באנשים שלא גידלו אוכל. העודף הזה של אנרגיה אנושית הופנה למטרות חדשות. 

חלק מהמושרשים נמשכו מהשדות ונשלחו לגבעות, להרים, אל החושך.

מכרות שמשו לעפרות. יערות לפחם כדי להזין את הכבשנים. 

העפרות הותכו. המתכות הראשונות - נחושת, אחר כך ברונזה, אחר כך ברזל - יצאו מהאש. ואיתן הגיעו שני דברים ששינו את המאזן : 

1. כלי נשק שלא ניתן היה לעמוד בפניהם בעץ או באבן.

2. אסימונים - חתיכות מתכת קטנות שאפשר היה לתת, לסחור, לדרוש.

 

החייל והאסימון

עכשיו היה לטפיל משהו חדש להציע. לא רק "הגנה" משודדים אחרים, אלא גישה למתכת עצמה. 

אם רצית גרזן ברונזה כדי לחתוך את עצי ההסקה שלך, או חוד מחרשת ברזל לשבור את האדמה הקשה, או פשוט אסימון המתכת שהוכיח ששילמת את חובך לאלים (או למלך, או לגובה המיסים) - היית צריך לסחור.

ובמה יכולת לסחור? בדגן שלך. בעמלך. בילדיך, לפעמים. בחירותך. 

החייל, מצדו, נלכד במלכודת משלו. הוא לא גידל אוכל. הישרדותו הייתה תלויה בדגן שזרם מהשדות לממגורה. כדי לאכול, הוא היה צריך לאכוף את המערכת. הוא היה צריך לעמוד בפתח הממגורה ולוודא שהמגדלים מוסרים את חלקם. 

המגדל האכיל את החייל. החייל אכף את כניעת המגדל. איש מהם לא היה חופשי. שניהם היו גלגלי שיניים במכונה ששירתה את זה בארמון שלא עשה לא את זה ולא את זה.

 

הכוהן והסיפור

אבל כוח לבדו אינו יציב. אנשים מורדים בכוח. אז הטפיל פיתח טכנולוגיה שנייה: הסיפור. 

האלים קבעו סדר זה. המלך הוא נשגב. הסדר החברתי משקף את הסדר הקוסמי. הדגן גדל כי האלים מתגמלים את השליט. הגשם יורד כי הכוהנים התפללו. העודף שזורם לארמון אינו גניבה - הוא מנחה, הוא קורבן, הוא סדר הדברים הטבעי. 

הטפיל הציב את עצמו כמקור השפע עצמו שהוא שאב. השמש, הגשם, פוריות האדמה - הכל יוחס לאלה שבארמון. אם פקפקת, הקציר עלול להיכשל. אם לא צייתת, האלים עלולים להפנות עורף.

זה השקר שבלב הציוויליזציה: שהשואבים הם המספקים.

 

המדע ככלי הפירמידה

הדיסציפלינה המדעית השלטת כיום, שהיא אספקט של אותה תשתית היררכית, מנסה להגדיר הכל כמשאב לניצול על ידי הפירמידה האנושית. המדע המודרני ירש מהדת את התפקיד של לספק הצדקה לסדר הקיים - לא עוד "כך רצו האלים", אלא "כך פועלים חוקי הטבע". אבל החוקים שמתגלים הם תמיד אלה שמשרתים את השאיבה: איך להפיק יותר, לנצל טוב יותר, לייעל את המרת העולם לעודף. 

המדע הפך לכלי באותה מכונה שדיכאה את המשובים. הוא מלמד אותנו להתבונן בעולם כאובייקט, לא כשותף. הוא מכמת, ממיין, מקטלג - ובכך מאפשר ניהול יעיל יותר של המשאבים, כולל המשאב האנושי. 

בודפשט.  העודף שזורם לארמון, הוא הסדר הטבעי (מקור: banaibudapest.co.il)

***

חלק שישי: הנישול באנגליה - הרובד הבא של הכלא

קדימה מהר אלפי שנים. הדפוס חזר על עצמו ברחבי יבשות, אבל גם התפתח. במאות ה-15 וה-16 באנגליה, הייתה לטפיל בעיה חדשה .

האדמות המשותפות להמון עדיין התקיימו. במרחבים עצומים של יער, אחו וביצה שבהם אנשים רגילים רעו בעלי חיים, אספו עצים, צדו חיות והאכילו את עצמם מחוץ להסדרי הכסף. אנשים אלה לא היו תלויים לחלוטין בכסף. היה להם בסיס קיום. היה להם גיבוי. הם יכלו לומר לא לבעל המכרה, לבעל המפעל, לאדון.

זה היה בלתי נסבל עבור המעמד המתעורר של אבולוציית הטפילות - ה"קפיטליזם".

הנישול החוקי

אז הם שינו את החוק.

אדמה שהוחזקה במשותף במשך מאות שנים - אדמה שלא הייתה שייכת לאף אדם יחיד אלא לקהילה - הוכרזה כרכוש פרטי. גדרות הוקמו. משוכות ניטעו. שומרים הוצבו.

אם רעית את פרתך באחו הזה מאז ימי סבתך, זה לא משנה. הבעלים החדש, לעתים קרובות בעל אדמות עשיר עם קשרים בפרלמנט, יכול היה עכשיו לעצור אותך באשמת הסגת גבול.

זה לא היה הדרגתי. זה היה גל של גניבה שקודשה בחוק.

יצירת עבדי שכר

לאנשים שנדחקו מהאדמות המשותפות היו שתי ברירות: 

1. למות ברעב.

2. לעבוד תמורת כסף, ולהחליף את חתיכות המתכת באוכל. 

הם הציפו את הערים. הם עבדו במכרות, בטחנות, בסדנאות ובהמשך במפעלים. הם הפכו לפרולטריון - אנשים שנכסם היחיד הוא יכולתם לעבוד, והישרדותם תלויה לחלוטין במציאת מישהו שיקנה את עבודתם.

 גירוש האדמות המשותפות יצר את מעמד הפועלים. לא במקרה, אלא בכוונה תחילה.

 

התגובה ושסתום הבריחה

אבל האנשים לא הלכו בשקט. היו מהומות, מרידות, תנועות לקרוע את הגדרות ולהשיב את האדמה. הטפיל היה צריך דרך לדכא התנגדות זו - והוא מצא אחת.

 מעבר לאוקיינוס, הייתה יבשת. עצומה, "ריקה" (אם התעלמת מהאנשים שכבר חיו שם), ומלאה בזהב וכסף.

כיבוש אמריקה

הספרדים הובילו את הדרך. הם מצאו כסף בפוטוסי, זהב במקסיקו. הם שלחו אותו לאירופה בטונות. עושר זה מימן צבאות - שכירי חרב שניתן היה לשלוח לכל מקום כדי למחוץ כל מרד.

 האנגלים הלכו בעקבותיהם. הם לא מצאו כל כך הרבה זהב, אבל הם מצאו משהו יקר יותר: אדמה. אדמה שניתן היה לקחת, לשתול, ולהפוך לרווח. אדמה שיכולה לספוג את העקורים, הנואשים, המורדים. 

הנישול באנגליה דחף אנשים החוצה. כיבוש אמריקה משך כמה מהם פנימה. אלה שנשארו באירופה נמחצו על ידי שכירי חרב ששולמו בכסף אמריקאי. אלה שעזבו הפכו, עם הזמן, למגרשים החדשים.

***

חלק שביעי: אמריקה - המודל המושלם

ארצות הברית נוסדה על פרדוקס. הרטוריקה שלה דיברה על חירות. המציאות שלה הייתה מערכת הגירוש המעמיקה ביותר שראתה העולם. 

הגניבה מעמים ילידיים

האדמה לא הייתה ריקה. היא הוחזקה בידי מאות אומות שניהלו אותה בשריפות מבוקרות, קציר סלקטיבי, וידע של דורות. הם גידלו אוכל, צדו חיות, וחיו ללא ממגורות ומלכים. 

זה הפך אותם לבלתי ניתנים לשלטון במובן הישן. לא יכולת להרעיבם לכניעה כי הם ידעו להאכיל את עצמם. לא יכולת ללכוד אותם בחוב כי לא היה להם שימוש באסימוניך.

 אז היית צריך להרוג אותם או לכלוא אותם. ארה"ב בחרה בשניהם.

 האדמה שנותרה נסקרה, חולקה, וניתנה למתיישבים לבנים - רבים מהם צאצאים של אירופאים שנעקרו בעצמם בגירושים. המנושלים הפכו למנשלים, וזיכרון הפצע שלהם עצמם נקבר תחת הזהות החדשה של "בעל אדמה".  

מאפריקה לאמריקה. המתיישבים לא עיבדו את האדמה בעצמם (kan, צילום מסך)

*** 

שעבוד אפריקאים

אבל אדמה ללא עבודה היא חסרת ערך. המתיישבים לא יכלו לעבוד אותה בעצמם - היו מעטים מדי, ורבים העדיפו להיות איכרים עצמאיים מאשר פועלים בשכר. אז הם ייבאו סוג אחר של עובד: אנשים שנגנבו מאפריקה, הופשטו משמות, שפות וקשרי משפחה, ונאלצו לשמש כסחורה עובדת - עבדים. 

זה היה גירוש שהוחל על בני אדם. אדם הפך לרכוש פרטי. עבודתו הפכה לעודף שניתן לביזה. ילדיו הפכו למשאב מתחדש.

 הכותנה שהם גידלו, כמו הדגן של אימפריות עתיקות, הייתה עתירת קלוריות (במונחי ערך שוק), ניתנת לאחסון, וניתנת לספירה. היא הזינה את המהפכה התעשייתית באנגליה ובצפון. היא עשתה הון למיעוט זעיר. והיא נבנתה כולה על גופם של משועבדים.

 

חוק ההתיישבות והבריחה המזויפת

אחרי מלחמת האזרחים, ארה"ב ניסתה שוב לפתור את בעיית "העניים חסרי הקרקע" שלה. חוק ההתיישבות הציע 160 דונם לכל מי שיעבד אותם. זו הייתה ההבטחה הישנה: לך מערבה, קח אדמה, היה עצמאי.

במשך כמה עשורים, זה עבד. מיליוני משפחות חצבו חוות מתוך הערבה. הם בנו בתים, גידלו ילדים, גידלו אוכל. הם היו, לרגע, מחוץ למערכת השכר.

אבל הטפיל צפה. והוא למד טריקים חדשים.

*** 

חלק שמיני: הטרקטור וסופות האבק

בשנות ה-20 של המאה ה-20, החווה המשפחתית העצמאית הייתה בבעיה. לא בגלל שהאדמה כשלה, אלא בגלל שהמערכת עוצבה מחדש.

 

חוב ככלוב

כדי לקיים חקלאות שתיצור את העודף הדרוש לקניית מה שאינך יוצר, משפחה הייתה זקוקה למכונות, שאיפשרו לעשות יותר עבודה עם פחות אנשים, ולהשאיר יותר עודף לאותם אנשים כדי לסחור. כדי לקנות מכונות הם היו צריכים כסף - המכונות לא סופקו בתמורה לאוכל. אותו מונופול על המתכות ועיבודן, מימים רחוקים, נמשך, ואיתו המונופול על הנפט. 

כדי שיהיה כסף הם היו צריכים הלוואות, מהמונופול שיוצר את הכסף - ממש כמו בתחילת הסיפור. כדי לקבל הלוואות, הם שעבדו את אדמתם.

 עכשיו הם כבר לא היו עצמאיים. הם היו כפופים לבנק. אם מחירי היבולים נפלו - והם נפלו קשה אחרי מלחמת העולם הראשונה - הם לא יכלו לעמוד בתשלומים. הבנק לקח את האדמה. 

בזמן המלחמה לחצו עליהם לקנות מכונות, כדי לייצר יותר אוכל, להאכיל את המלחמה באירופה. ואחרי שהמלחמה נגמרה, לאוכל העודף לא היה דורש, ואת החוב לבעל המונופול על הכסף - כמובן שיש לפרוע.

זה גירוש באמצעות חוב. אין צורך בגדרות. רק חתימה על פיסת נייר.

 

ענבי זעם. משפחות נאלצו לצאת מביתן, כפליטי מערכת חברתית  (מקור: srita.net)

 ***

הטרקטור

הטרקטור הגיע בכוח בתקופה זו. הוא שווק כשחרור - חופש מהפרד, מהמחרשה, מעבודה מפרכת.

אבל תסתכלו מקרוב.

 טרקטור אפשר למשפחה אחת בחקלאות מה שהיה דורש חמש משפחות. הוא לא רק החליף את הפרד. הוא החליף אנשים. השכנים, הפועלים השכירים, האריסים - כולם הפכו למיותרים. 

האנשים האלה לא נעלמו. הם עברו לערים, או לקליפורניה, או לערי המפעלים. הם הפכו לדלק לשלב הבא של המכונה התעשייתית.

הטרקטור לא היה כלי עבור חקלאים. הוא היה כלי לריכוז אדמה וגירוש אנשים.

 

סופות האבק

אז באה הבצורת. האדמה, שהופשטה מעשביה ושורשיהם העמוקים על ידי שנים של מונו-קולטורה של חיטה וחריש בטרקטורים, החלה להתעופף. סופות האבק של שנות ה-30 לא היו אסון טבע. הן היו אסון טכנולוגי - תוצאה של פרקטיקות חקלאיות שהתייחסו לאדמה כמכונה שיש לייעל, ולא כמערכת חיה שיש לטפח.

 החקלאים שהחזיקו מעמד דרך חוב ודיכאון איבדו עכשיו אפילו את האדמה עצמה. הם ארזו את חפציהם על משאיות ונסעו מערבה.

 

ענבי זעם

קליפורניה קיבלה את פניהם עם כרוזים שהבטיחו עבודה. מה שהם מצאו היה שונה.

האדמה בקליפורניה כבר הייתה בבעלות - של חברות רכבת, של בנקים, של מעמד זעיר של בעלי חוות עשירים. המהגרים לא יכלו להתיישב. הם לא יכלו להחזיק בקרקע. הם יכלו רק לעבוד תמורת שכר, לקטוף פירות וכותנה בפרוטות, לחיות בתעלות ובמחנות אוהלים. 

והנה הפרט האכזרי ביותר: היבולים שהם קטפו הושמדו לעתים קרובות במקום להינתן לרעבים. חלב נשפך לביוב. פירות הושארו להירקב בשדות. למה? כי נתינה חינם הייתה מערערת את הכוח החברתי של השולטים בגידול המזון. אם הרעבים יכולים לאכול ללא שכר, הם עלולים להפסיק לעבוד תמורת שכר. המערכת כולה הייתה תלויה בייאושם.

האוקים (המגורשים מאוקלהומה) לא היו פליטי טבע. הם היו פליטי מערכת חברתית שלא היה לה מקום עבורם, מלבד כעבדי משכורת.

 ***

חלק תשיעי: מלחמה ואימפריה

מלחמת העולם הראשונה הראתה מה עוד העקורים יכולים להפוך: חיילים. מיליוני צעירים, משוללי אפשרויות אחרות, נשלחו לאירופה להרוג ולהיהרג מסיבות שבקושי הבינו.

 מלחמת העולם השנייה שיכללה את המודל.

 

ארסנל "הדמוקרטיה"

כשארה"ב נכנסה למלחמה, המפעלים שלה הוסבו בין לילה לייצור טנקים, מטוסים, ספינות ורובים. העובדים במפעלים אלה היו ילדיהם של חקלאים עקורים, מהגרים מקערת האבק, נשים שעד לאותו הרגע נאמר להן שמקומן בבית. 

הם בנו את המכונות שניצחו במלחמה. ואחרי המלחמה, אותם מפעלים הוסבו בחזרה לייצור מכוניות, מקררים וטרקטורים.

 הטרקטורים, זוכרים. המכונות שהחליפו אנשים.

 

נפט והמזרח התיכון

אבל מפעלים וטרקטורים צריכים דלק. לארה"ב היה נפט משלה, אבל לא מספיק כדי להניע אימפריה גלובלית. אז הטפיל חיפש במקום אחר.

המזרח התיכון ישב על מאגרי הנפט הגדולים בעולם. ארה"ב, באמצעות שילוב של דיפלומטיה, שוחד והפיכות מנוהלות מאחורי הקלעים, הבטיחה שהנפט הזה יזרום אל ליבת האימפריה. 

צאצאי האוקים, שחיים עכשיו בפרברים - כדי להתרחק מהזיהום של המפעלים בערים - ונוהגים במכוניות שהם מייצרים, ולא בתחבורה ציבורית, כדי שיהיו במפעל ולא יחשבו על החברה בה הם חיים, שרפו את הנפט הזה בלי לדעת מאיפה הוא בא. צאצאי איכרים אירופאים, עכשיו פועלי מפעל, בנו את המכונות שנסעו עליהן. ואנשי המזרח התיכון, כמו אנשי המישורים האמריקאים לפניהם, מצאו את עצמם חיים על אדמה שהכילה משהו שהאימפריה הייתה צריכה כדי להתקיים.

גם הם הפכו למטרות של גירוש. גם הם הופצצו, נכבשו ועקרו כאשר התנגדו.

 

סוף פרק שני