יש משהו מסוכן ״בשקט המדומה״ של הגדה המערבית והוא מטעה. מתחת לפני השטח מצטברת דינמיקה שעלולה להתפרץ ברגע אחד, לא כהתלקחות נקודתית אלא כשינוי כיוון עמוק

.

המציאות שם נשחקת מכל כיוון: משבר כלכלי מתמשך, ירידה חדה בלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, ועימותים יומיומיים בין צעירים פלסטינים ליהודים לצד פרובוקציות פוליטיות חוזרות סביב מסגד אל־אקצא.

ובתוך זה מתעצבת מחדש תנועת ה“שביבה” של "פתח". מצד אחד, היא פונה החוצה, בניסיון לבנאום הסכסוך, יצירת קשרים עם מפלגות שמאל סוציאליסטיות בעולם וחיפוש לגיטימציה גלובלית. מצד שני, מתחדדת חזרה לשפה הישנה: רטוריקה של מאבק מזוין, האדרה של דמויות כמו דלאל מוגרבי, חסן סלאמה וראא'ד כרמי. לגיטימציה מבחוץ, רדיקליזציה מבפנים.

הבעיה הגדולה היא שהשינוי הזה לא נשאר בשוליים. הוא מחלחל אל תוך הליבה של אש”ף והרשות הפלסטינית, אותם גופים שחתומים על הסכמי אוסלו ומקיימים תיאום ביטחוני יומיומי עם ישראל. כשהדור הצעיר בתוכם מאבד אמון, המערכת כולה מתחילה להיסדק.

גם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נמצאים בנקודת שבירה: שכר חלקי, דימוי ציבורי שלילי כמי שאינם מגנים על עמם אלא פועלים כקבלני ביצוע של ישראל. במצבים כאלה, הנאמנות אינה מובנת מאליה.

אם המגמות הללו יימשכו, לא מדובר רק בהסלמה אלא באפשרות ממשית לשינוי פרדיגמה: מעבר מהכלה יחסית של השטח לחזרה למודל של עימות מזוין, גם מצד גורמים שעד היום היו חלק ממנגנון היציבות.

והשאלה שצריכה להישאל עכשיו, לא בדיעבד: כמה זמן עוד אפשר להתעלם ממה שקורה בגדה לפני שהמערכת כולה תתהפך?

 ברבור שחור. כמה עוד אפשר להתעלם מן הקורה בגדמ"ע (מה-FB של רונית מרזן)

ד"ר רונית מרזן, היא מזרחנית; חוקרת קטר והחברה הפלסטינית