היצע, ביקוש ופרוטקשן / עזרא דלומי

 

לפני כחודש הופסקה לכמה ימים פעילות הרכבת הקלה בירושלים בשל אירועי המלחמה וירי הטילים  מאיראן. התכוונתי לנסוע בה מהתחנה המרכזית אל בי"ח שערי צדק. מרחק 4 תחנות.

 

טור ארוך של מוניות השתרך בכביש הסמוך, לנוכח ההשבתה; נהגים המתינו/ ארבו לנוסעים שאצה להם הדרך מכדי להשתמש בתחבורה ציבורית כחלופה.

זכרתי שזמן קצר קודם לכן, על נסיעה תוך עירונית, קצת ארוכה יותר, שילמתי 35 ₪.

 

ניגשתי למונית הראשונה בטור: "50 ₪", אמר הנהג.

הבנתי שהמחיר מוגזם, אך מחלתי ... "אין עלי מזומן, אפשר לשלם באפליקציה, או באשראי"?.

"רק מזומן" אמר הנהג.

 

כשאין רכבת מחירי המוניות משתוללים. (מקור: haifa-taxi.co.il)  

 

***

עברתי למונית הבאה: "לשערי צדק, בבקשה", אמרתי, "אני משלם באפליקציה".

 "70 שקל", אמר הנהג תוך שהוא מחייך בפניי. חיוכו רמז לי שהוא מבין שאני מבין, שהוא תוקע אותי במחיר, אבל היום הלקוחות שבויים. כך שהכול הולך.

השבתי: "הקודם ביקש 50, ותוך שתי דקות הקפצת ל-70, אז לא תודה" ויצאתי.

תחנת האוטובוס ניצבה מעבר לכביש. המתנה של עשר דקות ועוד שבע דקות הליכה מתחנת ההורדה לבית החולים, זה היה ההבדל.

 

נזכרתי באפיזודה הזאת לאחרונה, כששמעתי על מחירי האירוח שגובים האכסניות ובתי המלון במצפה רמון מתיירי המצוקה, שמגיעים מהצפון והמרכז אל היישוב הדרומי, כדי לחמוק מירי הטילים לאזורם.

מצפה רמון היתה יעד מועדף עלינו לחופשות. מאוד אהבתי לדווש באזור כשכוחותיי עוד היו ברגליי. ככלל, אם להתעלם מן היוקר של מלון הבוטיק בראשית, זכור לי אירוח נעים ומחירים שפויים. עכשיו, כשתיירות המצוקה גואה – באה הזדמנות לשדוד.

 

בסך הכל זו תמונה קטנה מתוך זו הגדולה יותר, של מה שדנה בו התיאוריה הכלכלית: ההיצע והביקוש. שיעורים רבים דנים בכך, בליווי גרפים ודיאגרמות. היצע קטן וביקוש גדול – המחירים עולים; היצע גדול וביקוש קטן – המחירים יורדים. הסיפור הזה הוא מקודשי הקודשים של הכלכלה.

 

מצד שני: יש את מה שקרוי "cost plus": מחיר היצור הוא ה-cost, וה-plus הוא הרווח. שניהם עושים את מחיר המוצר לצרכן. העלות כוללת כל מיני מרכיבים ועל הרווח יש מיסים, אבל זה הבסיס לחישוב.

 

כשחושבים על כך, מגלים שיש סתירה בין שני הכללים. כי אם הכלל הוא מחיר עלות ורווח הוגן (נניח 30%), אז נהג המונית לא היה צריך להעלות את המחיר בגלל השבתת הרכבת, גם לא בתי המלון במצפה רמון, בעקבות הגידול בביקוש. שהרי מחיר הדלק שהנהגים קונים למוניות ומחיר המזון שהמלון קונה והשכר שהוא משלם לעובדיו, נותרו פחות או יותר כפי שהיו. אז למה המחירים הוכפלו ואף שולשו?

 

מצפה רמון. מצוקת האורחים שווה כסף.  (מקור: .iyha.org.il)

 

***

זה מוביל למסקנה שיש מרכיב חשוב שהכלכלה מתעלמת ממנו: מדד הבצע. וליתר דיוק – תאוות הבצע. לזה אין שום עקומה ושום דיאגרמה. ממש כמו שאין אותה לכספי פרוטקשן שהשפעתם על המחירים עצומה, אם להעריך לפי מדד הרציחות, בעיקר במגזר הערבי, עקב מלחמה על כספי חסויות. את מחיר "מתן ההחסויות" הללו משלם הצרכן, כמו שהוא משלם, בעמלותיו, על הקמפיינים ו"המתנות" של הבנקים לחג.  

 

מהיבט זה, קשה שלא להתייחס גם אל תעריפי המוניות בעת שביתת הרכבות וגם אל תעריפי המלונות במצפה רמון נוכח מצוקת האורחים, כאל גביית דמי חסות: פעם האקדח של ארגון הפשע מאיים ופעם החשש שבאין רכבת, תפספס את התור לרופא. 

מפתה לעשות לסיפור הזה "זום אאוט" ולתהות לגבי רכבת ההרים שבה מתנהל כיום שוק הנפט בעולם. כמה מסך העלויות הוא מחיר הייצור והרווח וכמה מתוך זה הוא פוליטיקה ופרוטקשן פוליטי.

 

אני נזכר במה שהתרחש בכלכלה שלנו אי-שם בסוף המילניום שעבר. פרופ' יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל דאז, העלה את הריביות לרמות מטורפות: על הלוואה מהבנק היה צריך לשלם 8% ריבית ויותר, על חריגה ממסגרת האשראי - 17%. לא משהו שעסק נורמלי יכול לעמוד בו לאורך זמן.

 

כשעלתה שוועת הציבור השמיימה, הגיב פרנקל ב:"אם לא ננקוט מדיניות של ריסון, השווקים הפיננסיים, יענישו אותנו". תהיתי מי אלה אותם שווקים פיננסיים שזכו בידו של אלוהים, כדי להעניש ולחרוץ גורלות. כך עד שקראתי מהו שכרו המפלצתי של מנהל הבנק בהשוואה לתקציב הקיום של החודשי של קיבוץ בינוני. אכן, השווקים הפיננסיים ידעו להעניש.