הטריטוריה שבה ניסינו לבנות גן עדן

 

מה שלפניכם הוא הליכה אחר עקבות. לא היסטוריה שלמה, אלא עמוד השדרה של משהו שקורה לנו כבר זמן רב מאוד. קראהו לאט. זה על איך הגענו לכאן, ומה זה "כאן" באמת - כאן, בעמק, על האדמה שספגה דמעות של אריסים וחלוצים, וכאן, על כדור הארץ כולו (פרק ראשון מארבעה).

 

חלק ראשון: הלהקה

לפני שהיה כלא, לפני שהיו ממגורות ומלכים ומכרות ומיסים, היו להקות.

הלהקה היא הצורה החברתית האנושית העתיקה ביותר. עשרים, או שלושים, או מאה אנשים שמכירים זה את פניו של זה, שחולקים אוכל ועמל, שמקבלים החלטות יחד ומתמודדים עם ההשלכות יחד. הלהקה היא קנה המידה שבו דמוקרטיה באמת עובדת - לא הצבעה, אלא דיבור עד שכולם מסכימים, או לפחות מקבלים.

 

הלהקה היא גם קנה המידה שבו קיום הופך לאפשרי. קבוצה קטנה יכולה להכיר את הטריטוריה שלה לעומק - איפה המים, מתי הפטריות מניבות, איך החיות נעות, אילו צמחים גדלים איפה, ומה הם עבורנו. הם יכולים לשמור על ידע זה לאורך דורות כי הוא מדובר, לא כתוב; חי, משתנה בהתאמה, לא מופשט.

 

באמצע המאה העשרים, אישה צעירה בשם ג'יין ליידלוף שהתה כשלוש שנים עם להקה באמזונס. היא באה מעולם אחר - מעמד בינוני-גבוה במנהטן, עם צריכת אנרגיה קלורית עצומה יחסית, לא כמזון, אלא כמזון לכל המכונות סביבם. היא ראתה משהו שהכשירה להעיד: האנשים האלה, שהשימוש הקלורי הממוצע שלהם בכדור הארץ היה קטן בהרבה משלה, לא התנהגו כמוכי טרגדיה מתמשכת. הם לא חיו במלחמה מתמדת. הם לא אכלו זה את זה. הם לא היו בפאניקה הישרדותית.

הם פשוט חיו. והיא ראתה שזה אפשרי.

 

אנחנו מין עם עור דק וחסר שיער. שינינו לא חדות, לסתותינו לא חזקות, גופנו אינו חזק. אפילו בהשוואה לקרובינו הניאנדרטלים, היינו פחות עמידים לקור, פחות חסונים ועמידים לפגעי הסביבה. שרדנו כי ידענו לשתף פעולה. בלהקה, ובין להקות. הזכרים היו הורים חיוניים כמו הנקבות. אלפי שנים חיו בני אדם במערות ובמחנות, ואם היה נוהג אחד להרוג את רעהו באופן שיטתי - הלהקה היתה מתפרקת והמין היה נכחד.

 

הסבל הלא-הכרחי, המלחמה כמצב קבוע, הקניבליות כמצב קבוע, הבולמוס הפסיכופתי של לקיחת יתר - אינם טבע אנושי. הם תוצאה של מבנה חברתי שהשתלט עלינו. העדות של ליידלוף היא לא נוסטלגיה. היא הוכחה: בני אדם יכולים לחיות אחרת.

שבט באמזונאס. מעט קלוריות ובלי פניקה הישרדותית (מקור: nationthailand.com)

*** 

הלהקה כמערכת פתוחה

אבל חיוני להבין: הלהקה איננה בועה מבודדת או יחידה סטטית. ממצאים מהשנים האחרונות מאירים תמונה שונה בתכלית מהסטריאוטיפ של "שבט מבודד". בלהקות של ציידים-לקטים, רק כעשרה אחוז מהחברים הם קרובי דם. משמעות הנתון הזה היא שהלהקה היא צומת ברשת, לא תא סגור.

 

הלהקה היא מערכת פתוחה ודינמית. אנשים עוברים בין להקות - נישואין, בריתות, סכסוכים, חיפוש אחר משאבים. הם מביאים איתם ידע, כלים, סיפורים. הגבולות חדירים. אין "אזרחות" במובן המודרני.

 

הממצאים הארכיאולוגיים מדהימים בהיקפם: חפצים, חומרי גלם ורעיונות תרבותיים נעו לאורך מרחקים עצומים - מהחוף המזרחי של אפריקה עד החוף המערבי, עוד מלפני למעלה מ-100 אלף שנה, ומספרד עד רוסיה לפני כ-20 אלף שנים. רשתות סחר וחילופין אלו מלמדות על קשרים שנשמרו לאורך דורות בין להקות רחוקות.

 

מה שמתגלה הוא פדרציה נוזלית של להקות - רשת של יחסים בשיווי משקל דינמי, ללא מרכז, ללא היררכיה קבועה, ללא נקודת שליטה אחת שאם כובשים אותה - המערכת כולה קורסת. הלהקה יכולה להיות 30 איש בעונה אחת, 150 איש בעונה אחרת, 450 איש בהתכנסויות מיוחדות - הגמישות היא תכונת יסוד, לא חריגה.

 

זו בדיוק הנקודה שג'יימס סקוט מחדד ב"האמנות שלא להישלט": מדינות רואות באוכלוסיות נוודיות-למחצה "כאוטיות" או "פרימיטיביות", כי הן לא ניתנות לשליטה, למיסוי, לגיוס. אבל ה"כאוס" הזה הוא בדיוק מקור חוסנן. היעדר מרכז הופך אותן לבלתי פגיעות לכיבוש. היעדר גבולות נוקשים מאפשר הסתגלות מהירה לשינויים.

 

הנתון העכשווי על 10% קשרי דם בתוך להקות ציידים לקטים, הוא מהפכני: הוא אומר שהסולידריות בלהקה אינה "שבטית" במובן הגנטי הצר. היא נובעת מתוך מגורים משותפים, תלות הדדית, והכרה בכך שהאחר - גם אם לא קרוב דם - הוא חלק מרשת הקיום שלי. זו סולידריות שמתרחבת החוצה, לא מתכנסת פנימה. זוהי סימביוזה חברתית בקנה מידה משתנה.

 ***

חלק שני: הרגע הראשון

אז איך קרה השינוי?

תארו לעצמכם להקה. עשרים או שלושים או מאה איש. הם חיים בטריטוריה שהם מכירים - נחלים, מערות, נתיבי נדידה של חיות. יש להם שפה, סיפורים, חוקים לא כתובים. הם יודעים שאם אחד לוקח יותר מדי, האחרים ירעבו. הם יודעים שכולם נחוצים - הציידים, המלקטות, הזקנים שזוכרים היכן מים בעונה היבשה, ואיך חונכים ילדים להיהפך ללהקה.

 

ואז קורה אסון. שריפה אוכלת את היער, או בצורת מחריבה את הנחל, או מחלה תוקפת ומשאירה רק 20 ניצולים מתוך מאתיים. ההלומים, המוכים, השבורים - הם מנסים לארגן מחדש את חייהם. הם מחפשים הנחיה, עוגן, פתרונות, מישהו שיגיד להם מה לעשות, איך לשרוד.

 

ובין העשרים, יש אחד. תמיד יש אחד. אדם שמעולם לא השתלב לגמרי, שמעולם לא חש את הכאב של האחר ככאבו שלו. בשגרה, הלהקה ידעה להכיל אותו, לחסן את עצמה מפני נטייתו, למנוע ממנו כוח, לרסן את התנהגויותיו בהפעלת כוח קבוצתי, ובמקרי קיצון לגרשו ואף להורגו. אבל עכשיו, בשעת החירום, כשאין זמן לדון, כשההמומים מחפשים קול בטוח ותוכנית פעולה - הוא מדבר.

 

הוא מצביע על להקה אחרת, שחיה בעמק הסמוך, ששרדה את האסון בשלום. "יש להם אוכל," הוא אומר. "יש להם נשים. הם לא חלק מאיתנו. ניקח מהם."

 

ההמומים, החלשים, מביטים זה בזה. משהו בהם אומר שזה לא נכון. אבל הם עייפים, מפוחדים, רעבים. הם זקוקים לתקווה, והוא מציע להם תקווה פשוטה: קח, את מה שיצרו והשיגו אחרים.

הם הולכים אחריו.

 

הפשיטה הראשונה היא אולי מגושמת, מבולבלת. כמה נהרגים, כמה בורחים. אבל הם חוזרים עם בשר. עם משהו. בפעם הראשונה, הם לא טרחו על אוכל - הם לקחו אותו מאחרים. כך, בפעם הראשונה הם לא חלקו רק בתוך הלהקה שלהם, ושיתפו פעולה עם להקות אחרות – אלא הם הגדירו להקה אחרת כטרף.

 

שריפה באמזונס. שוד אוכל מהלהקה השכנה (מקור: education.gov.il)

 ***

השובע אחרי הרעב הוא עוצמתי. המנהיג האקראי, זה שהצעד קדימה בשעת החירום, מקבל אשראי חברתי עצום. הוא לא רק הציל אותם - הוא האכיל אותם. הילדים שגדלים אחרי האירוע הזה שומעים את הסיפור: הנה האיש שהוביל אותנו, הנה האיש שדאג לנו, הנה האיש שעשה מה שהיה צריך לעשות כשאחרים פחדו.

 

הדור הצעיר מפנים נורמות חדשות. ההבדלה בינינו לבינם הופכת מוחלטת. אלה שבתוך הלהקה - אלה שמגנים עליה, אלה שמובילים אותה - ראויים להגנה. אלה שמחוץ לה הם איום, או משאב.

 

נולדת החברה הפסיכופתית הראשונה. לא חברה של פסיכופתים, אלא חברה שמאורגנת סביב הלוגיקה הפסיכופתית: האחר הוא לא שותף לקיום, אלא טרף או איום.

 

חלק שלישי: תבנית-תודעת המכונה

הרבה לפני שיצרנו ממינרלים מכונות, והרבה הרבה לפני שהתחלנו להניע את המכונות האלו באמצעות שריפה של דלקים פוסיליים, יצרנו את ההתארגנויות האנושיות הממוכנות. אלו היו המיזמים הביו-חברתיים הראשונים, שסנכרנו פעולות של אלפי אנשים לכדי מפעל בנייה עצום על פני שטחים גדולים.

 

בהתחלה, המיזמים האלו שמרו על ההרגלים האופייניים להומו סאפיינס - על היעדר היררכיה קבועה, על דיון עד להסכמה, על גמישות מבנית. ובכל זאת, הם הצליחו לסנכרן בנייה של מגורים משותפים, תעלות מים וסניטציה על פני שטחים גדולים, עם עשרות אלפי בני אדם.

 

התרבויות בטריפילה אוקראינה, כמו בעמק האינדוס במה שהיום פקיסטן, וכמו בשטחים של תורכיה במה שקיבל את השמות הכוללים טפה - כולן היו ניסיונות ראשונים ליצור סדר חברתי בקנה מידה גדול, מבלי לאבד את האיזון האקולוגי והחברתי.

 

אבל כדי ליצור התארגנויות כאלו, שהן נייחות בהרבה מהצורות שאנו מכנים לקטים-ציידים-גננים, נדרשה הגבלה של טווח הפעולה של כל חבר בארגון הממוכן. היה צורך להוליך אות אחד בכלל המבנה הביו-חברתי. בנוסף, היה צריך לדכא את האותות החוזרים במערכת, מכל רכיב/אדם בה, המשקפים את הפידבק המערכתי המיידי שכל אדם מספק.

 

תנועת האותות החדשה הזו הייתה צריכה להגיע ממעבד קטן בראש - ממקום מצומצם של קבלת החלטות - שמשדר אות מאוד צר וספציפי. ומערכת ההולכה הביו-אנושית ממנו והלאה נדרשה להפחית ככל האפשר אותות מגבילים ומרסנים שמעכבים מעבר של אות זה. כך האות הוגבר על ידי הרבה מאד גופים אנושיים, ותורגם להנעת כמות עצומה של אדמה עפר ועצים, לבניית ישובים עירוניים, ולחתירה בסירות ענקיות.

 

זו הייתה תשתית שהפחיתה את הפידבקים מהמערכת האקולוגית, שאמורים היו לחזור אל כל משתתף, ומכל משתתף לארגון החברתי. זו היווצרותה של רשת ברירת המחדל - הDefault Mode Network-  - בחברה, ובאדם היחיד. רשת עצבית שתפקידה לשמר דפוסים קיימים, לדכא גמישות, ולשחזר את המוכר על פני החדש.

 ***

כשתשתית ביו-חברתית כזו מתקיימת, על בסיס של תשתיות גרעיני דגן, נוצר ריכוז המשאבים הדרוש לפסיכופטים להשתלט על הצומת שנותנת גישה לשאוב סביבה ואנשים. הפסיכופת כבר לא צריך לאיים ישירות - הוא רק צריך לתפוס את מרכז הבקרה של המכונה הביו-חברתית.

 

וכאן משלים עצמו המעגל הקטלני: הפסיכופתיה, שהיא תכונה נדירה וזניחה באוכלוסייה - מוערכת ב-1%-2% - זוכה לפתע לגישה בלתי מוגבלת לדלק. לא דלק פיזי בלבד, אלא דלק אנושי: הצייתנות של ההמון, המבנה הממוכן שמגביר כל אות מהמרכז, דיכוי המשובים שנועדו להגביל ולאזן.

 

הפסיכופת הבודד לא יכול להרבה. אבל פסיכופת היושב בראש פירמידה שאליה זורמים עודפי דגן, אחר כך עודפי מתכת, אחר כך עודפי נפט - פסיכופת כזה הופך לאימפריה. כל יחידת דלק נוספת מעצימה אותו, מגדילה את יכולתו לדכא משובים, לנתק את עצמו מהשלכות מעשיו, לשאוב עוד.

 

וכך, תכונה זניחה, שהייתה מזוהה ומנוטרלת בקלות בלהקה, הופכת למנוע של מכונה כלל-עולמית. הפסיכופתיה אינה מתפשטת באוכלוסייה - היא נשארת נדירה. אבל היא תופסת פיקוד על כל ערוצי האנרגיה. היא הופכת למערכת ההפעלה של הציוויליזציה. והמערכת הזו, משום שהיא מנותקת ממשובים, לא יכולה לעצור. היא חייבת לשאוב עד שהפונדקאי קורס.

 

זו הסיבה שהאימפריות תמיד טורפות את עצמן. לא מתוך איוולת או טעות אנושית, אלא מתוך מבנה: מרכז פסיכופתי המנותק ממשובים, המכוון שאיבה אינסופית ממערכת סופית.

 

הדגן הוא העודף הקלורי הראשון הניתן לביזה (מקור: tomathouse.com)

*** 

חלק רביעי: הניצוץ פוגש את הדלק

עכשיו תארו לעצמכם שהמפגש הזה - בין להקה פסיכופתית ללהקות המתגוננות - מתרחש דווקא במקום שבו האדמה עצמה יוצרת תנאים מיוחדים.

 

גיאוגרפיה של כליאה

תסתכלו על מפה של הציוויליזציות הראשונות. לא כל העולם - רק הרצועות הצרות, הקטנות, המרוחקות זו מזו. הנילוס בין מדבר למדבר. החידקל והפרת דחוקים בין הרים לשטחים יבשים. עמק האינדוס עם הצפותיו הצפויות וקירות הגיאוגרפיה הסוגרים עליו. הנהר הצהוב, כלוא בין הרים.

 

אלה לא מקומות אקראיים. אלה כלובים.

לא כלובים שנבנו בין לילה, אלא כלובים שנוצרו מצורת הארץ עצמה. אם אתה אדם צעיר ללא ילדים, אולי תחצה את המדבר או ההרים. אבל אם את נושאת תינוק, אם אתה זקן, אם האנשים שלך נטעו ובנו כאן דורות - אתה נשאר. הגיאוגרפיה אוחזת בך.

האימפריות הראשונות לא נבנו על כיבוש. הן נבנו על אנשים שלא יכלו לעזוב בקלות.

 

המצאת האוכל הניתן לביזה

עכשיו תסתכלו על מה האנשים האלה גידלו.

לא המאכלים המגוונים מהבר שדורשים תנועה כדי ללקט, שמבשילים בזמנים שונים, שנרקבים מהר, שנפחם גדול ביחס להחזרם הקלורי - שמתנגדים לריכוזיות. במקום: דגנים  - חיטה. שעורה. אורז.

יש להם שלוש תכונות ששינו הכל:

 

1. עתירי קלוריות - מעט דגן מאכיל הרבה אנשים זמן רב.

2. ניתנים לאחסון - אפשר לשמור אותם בכדים, בבורות, בממגורות, חודשים או שנים.

3. ניתנים לספירה - בניגוד לקציר בר מפוזר, אפשר למדוד דגן, לתעד אותו, לבקר אותו.

4. נישאים בקלות - נפח קטן ביחס לתכולתם הקלורית.

 ***

תכונות אלה הפכו את הדגן לעודף הקלורי הראשון שניתן לביזה. הוא יכול היה להיות מגודל על ידי אנשים מושרשים, להיאסף בזמנים צפויים, ולהילקח על ידי כל מי שהיה לו מספיק כוח להחזיק בממגורה.

הדגן לא הזין רק את המגדלים. הוא הפך לדלק למשהו חדש.

 

הטפיל מופיע

עכשיו דמיינו את הלהקות שהתמחו באלימות. אלה שמביטות בעמק מלא באנשים מושרשים עם אוכל שניתן לאחסון, ורואות הזדמנות שלא התקיימה מעולם.

 

בהתחלה, הן מנסות לפשוט. נכשלות מול קהילות מאורגנות. מנסות שוב. מצליחות חלקית. אבל אז, אחד מהם - אולי אותו סוג של אדם שצעד קדימה בשעת חירום לפני דורות - רואה משהו חדש.

 

"אם ניקח הכל," הוא אומר, "הם ימותו, ובשנה הבאה לא יהיה כלום. אבל אם ניקח רק חלק - אם נשאיר להם מספיק כדי לשרוד ולשתול שוב - יהיה לנו אוכל כל שנה. הם יגדלו, ואנחנו ניקח."

זו האינטואיציה הפסיכופתית במיטבה: ראיית האחר לא כבן אדם אלא כמשאב מתחדש. לא טרף חד-פעמי, אלא פונדקאי שאפשר לנצל לאורך זמן.

 

הן לא צריכות לכבוש את הממגורה בכוח כל שנה. הן צריכות לכבוש פעם אחת - ולהשאיר מישהו שיאיים, שיגן על הממגורה משודדים אחרים, שיגבה את המס. הן הופכות לטפילים.

*** 

וכך, בתוך עמק פורה בין נהר למדבר, לפני חמשת אלפים שנה ואולי יותר, נוצרה התבנית שתתפשט על פני כדור הארץ:

 

להקה של מתמחים באלימות מתיישבת ליד להקה של מתמחים בחקלאות. הראשונה מציעה "הגנה" מהשנייה. בתמורה, היא דורשת חלק מהיבול. הלהקה החקלאית, שכבר איבדה את חירותה כי היא לא יכולה לנטוש את אדמתה הפורייה, מסכימה. אין לה ברירה.

 

החוזה המקורי. הוא מעולם לא נחתם.

הדגן מאכיל את הלוחמים. הלוחמים אוכפים את כניעת החקלאים. העודף שמצטבר מאפשר לטפיל להחזיק מומחים שאינם לוחמים - כוהנים שיספרו סיפורים על סדר קוסמי שמצדיק את הסדר החברתי, סופרים שיתעדו מי חייב מה למי, אומנים שייצרו סמלים ליופיו ולעוצמתו של השליט.

 

הכלא נבנה. לא בבת אחת, אלא צעד צעד. לא מתוך מזימה מתוכננת, אלא מתוך סדרה של החלטות הישרדותיות שהובילו למקום שאיש לא התכוון אליו.

 ***

סוף חלק ראשון

 

שמיר קרן הוא נכד למייסדי מזרע ותושב בית עוזיאל