הסתובבנו בפוגרום. "הסתובבנו", כלומר הצטרפתי אל קבוצת פעילים מצפון בקעת הירדן, שמתנדבים  לעזור לקהילות רועי הצאן הפלסטינים להמשיך ולקיים את אורח חייהן ולהגן עליהן מפני התנכלויות של מתנחלים.

 

מה שראינו הם חיים שנתלשו ברגע. הרס וחורבן, פוגרום שעשה  "הצד שלנו". בית ספר שהוחרב ולצידו בתי מגורים ומחסנים שהושחתו. לצד החורבן פיסות חיים מלפני הנטישה. סירים עם אוכל שרק הוכן ונעזב, כביסה על החבל, תה ועוגיות פתוחות של חדר מורים, ספרי לימוד קרועים של ילדים. בחמאם אל מליח עד לפני שבועיים חיה קהילת רועים שהוטרדה והותקפה עד שנטשה.

 

 אין כסף למספוא, לעדר שפעם רעה באופן חופשי

 ***

במהלך היום עברנו בין קהילות הרועים הפלסטיניות בצפון בקעת הירדן. פגשנו אנשים שמתארים בפשטות איך בשלוש השנים האחרונות חייהם נלקחו מהם בברוטליות.

 

טלא למדה שלושה ימים בשבוע כי לא הועבר הכסף לרשות. לבילאל אין כסף למספוא לפרות שפעם רעו "בחינם". כוורות מנותצות, אישה שנלקחה למעצר מול ילדיה בחשד שהיא מחביאה את בעלה. בעלה, גבר שנזרק כפות בצד הדרך לאחר מעצר שווא, כי מישהו על קצה גבעה הצביע ואמר שכיבשה חצתה קו. קו שמפריד בין עשב ירוק לאזור קטן ומגודר שלא נותר בו דבר. קו שמפריד בין כבוד להשפלה. בין ביטחון לסכנה.

 

אין פרנסה, אין תשתיות, אין רופאים, יש פחד גדול מהלילות שמביאים איתם פרעות. הם מבקשים שאנשים יבואו לישון שם בלילה. כשיש עדים לא פוגעים בהם. פרטיות היא מותרות. אנשים שרוצים לחיות ולרעות את צאנם משתפים בקרעי אסונות ועוולות לצד תשוקה גדולה פשוט לחיות כפי שחיו קודם.

 

כששאלנו את אחמד מדוע בפעם ה-30 פנה למשטרה, הוא ענה "זה מה שאני יודע לעשות". זה נכון. עד לא מזמן זה היה אפקטיבי. ספאדי זוכר שעוד עבד כתף אל כתף עם הנח"לאיות כשהיתה היאחזות ואח"כ נזכר בשכנות הטובה שהייתה כשהראשונה אוזרחה. הם זוכרים תקופות שנכנסו לישראל.

 

התסכול עובר ביננו באוהל. כיצד ייתכן שהמדינה, שריבונית בתא השטח הזה, מפקירה את האנשים החיים בו? הפער בין העדר המשילות לריבוי הדגלים למטר רבוע זועק לשמיים.

וכך, במקום הזה, בו יש דגל ואין חוק, הבנתי מה היא אותה "תקופה של נס" שפקדה אותנו.

 

פוגרום של מתנחלים. מציאות של הרס והשפלה

 ***

נס הוא כש"הכוכבים מסתדרים". בשביעי לאוקטובר, עת עולמנו חרב, היו מי שכוכביהם הסתדרו להם. המדינה במשך חודשים היתה עסוקה. אין דין ואין דיין. הגזענות גאתה. השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', שבידיו רוכזו גם סמכויות אזרחיות בגדה המערבית, כולל שליטה במנהל האזרחי ובמדיניות הקרקעות, היו בזמן הנכון ובמקום הנכון. יחד, כל אחד בתחומו, מעביר את המסר לכפופיו שלא לאכוף את החוק את מול הטרור היהודי.

 

הנס שלהם הוא אסון נוסף שהתרחש עלינו באותו אוקטובר נורא. הנס שלהם הוא היכולת לדרוס ללא מעצורים, להשקות את הגזענות בתקוותם שהמצב בלתי הפיך, להמשיך להשקיע בנכס הקיצוניים והגזענים בכדי לתחזק את השלטון והשררה.

יש משהו מתעתע בעדויות האלו. הן כל כך קשות, כל כך טעונות, שקל מאוד להישאב אליהן – להתרגש, להזדעזע, ולצאת מהן עם תחושה שעשינו משהו רק מעצם זה שראינו. זה מסוכן. בין כל ההרס, בתוך אותה מציאות של אובדן והשפלה, יש הזדמנות לעשייה. לא ליצירת שלום עולמי. פשוט אנשים שמנסים להציל את מה שנשאר.

הייתי רוצה בשלב זה לכתוב שלטבע אין גבולות ועל גשר שדבורים מייצרות בין העמים.

המציאות עלובה ורמוסה.

במציאות, במפגש עם רועי צפון הבקעה הפלסטינאים, פגשתי אדם שהציל כוורות של דבוראי זקן, גם הוא מקהילת הרועים. הכוורות היו כל עולמו.

 

בעולם המוגבלות, ממנו אני מגיעה, יש מושג הנקרא "פורנו מוגבלות" הכוונה היא לתכנים קורעי לב שמציגים את המוגבלות בעליבותה וגורמים לצד השני להרגיש יותר טוב עם עצמו. בסיפור אותו אני (לא) מספרת כעת יש הרבה פרטים "מרתקים וצהובים". אני בוחרת לא להביא אותם. אני מזהה שהעדויות מקהילת הרועים בקלות יכולות להפוך ל"פורנו רועים". זה מדרון מסוכן שבסוף מנציח עמדת נחיתות.

מציאות של הרס ואבדן היא גם הזדמנות לעשייה

 ***

מה שרלוונטי לענייננו הוא שאדם זקן איבד את פרנסתו. כוורותיו נותצו במסגרת גאולת הקרקעות - אם רוצים מכבסת מילים או במסגרת טרור יהודי - אם רוצים אמת לפנים. הוא לא יכול לטפל בהן. הכוורות הועברו במבצע הצלה לרועה אחר. רועה שאין לו מושג בדבוראות.

רצה הגורל ובשנים האחרונות הפכתי לדבוראית ביתית בעצמי (שלא עושה הרבה מלבד לסנג'ר את משפחתי כיוון שתוך כדי דבוראות בגינה גיליתי שאני אלרגית).

בקיצור... יש לי רשימת ציוד שיכולה לסייע לפרנסתו של אותו זקן חבול, לאחר שהציוד נותץ נגנב ונשרף.

 

חלק מהציוד יש ברשותי למסור. חלק אני מצליחה לקנות.

ביום שלישי נביא הכל לאותו רועה.

 

אשמח אם תשתפו את הכתוב. אולי הוא יגיע לכאלו שיש ברשותם ציוד למסור לי עד יום שלישי (14.4) בבוקר. (זקוקים בעיקר לקומות שניות ולחלות).

 

הפריחה כבר לא בשיאה, אבל לא הסתיימה. לדבורים, בשונה מפרות ועיזים, אי אפשר לשים גדרות והן לא עוצרות לעולם.

צילומים: ענבל וורטמן שהם