...לאסוף את המילים ביקשתי,

ללכוד את העבר...

עטוף בזיכרון אם ואב.

את אחי הצעיר ביקשתי,

לחוש מן הרחם הכואבת,

בארץ אבות,

שפצעה נוף ילדותנו.

 

כפרי בשל שקליפתו נפרשת,

טובל אצבע קטנה

לטעום מליבתו,

החמוץ או מר, או אולי מתקתק.

רוצה לגעת, למשש, את הפצע

ואולי הבית.

 

פולין , ארץ אחרת,

אדמה אדומה ויערות חשוכים,

רוח מעמעמת קול החי.

קר שם, בין מצבות האבן.

הלמות מגפיים וחריקת קטר,

פסי רכבת שלוחים אל האופק,

עפר ואפר כבלילה מבולבלת,

בשאון הערים שוקקות חיים.

פולין, ארץ אחרת,

ארץ הקדיש.

 

... אספתי את עצמי

נטלתי מאחי עוד פיסה

אחזתי אותו במדשאות מאידנק.

שאפתי נשימה עמוקה,

השארתי עוד דמעה בבירקנאו,

כעסתי בכאב בקילצה...

ואהבתי את הרגע ואת הפשוט,

הודיתי ליש ולמעט,

סלחתי לאם ואב.

 

שם.. נגעתי בחצרות נעוריהם,

...שחור היה שם בחדרי המדרגות...

כמו הזמן עצר מלכת...

מגן דויד בכתובת נאצה על הקיר.

שמעתי קולות של ילדים...

פעם היתה פה סלקציה...

משהו מת שם...

מת ולא יקום.

ואני חי בארץ החלום.

נוקם בעצם הקיום.

  

שמעתי קולות של ילדים...פעם היתה פה סלקציה...משהו מת שם... (מארכיון יד ושם) 

***

 לחם אם

 לחם אם.

פרוסת יקרות.

הסכין חותכת מעדנות,

...עיניה עוד זוכרות

את לחם הדמעה.

 

באצבעות לוחשות,

לוחצת טיפות של שום,

ממתיקה בלטיפות סוכר

ואומרת לחם שמים.

 

קח ילד

לחם לחייך

בפת עשירה,

לחלוחית דבש בעיניך

...הייתה פעם שואה.

נכתב בסיור בפולין באפריל 2008