אהיה כנה, גם אם היה מדובר במלחמה המוצדקת ביותר, מאוד קשה לגייס אותי לציפוף שורות מהטעמים הבאים: אני שחוקה, אין לי אמון בממשלה, האמון רק נחלש ככל ש"הם" דורשים ציפוף שורות ובינתיים חוגגים חגיגות גזענות, שחיתות והפקרות. נאטמתי לממשלה הרעה הזו.

 

כך, התגובה האינסטינקטיבית שלי למשמע הכניסה ללבנון הייתה רצון לפתוח מיידית סניף של ארבע אימהות בביתי. תגובה שהתלבשה גם על הערכים וגם על המצב הרגשי.

 

ניסיתי, לשים בצד את ההתנגדות הערכית האוטומטית שלי למלחמות ולגבש דעה רציונלית לטובת אלו ששואלים אותי "אבל מה את מציעה?".

המסקנה הרציונלית שלי היא שממשלת "חמאס הוא נכס" מתנהגת גם כממשלת "חיזבאללה הוא נכס".

 

קיימות כמה הנחות יסוד:

צריך לפרק את חיזבאללה - אבל זה לא באמת אפשרי (בטח שלא בזמן קצר), הסכם מדיני הוא תנאי הכרחי לביטחון ושגשוג בשתי המדינות, ואם המצב יימשך כך אז המציאות תנוע מסבב לסבב.

על ההנחות האלה גם רובץ חוסר אונים כי אין תשובה מיידית ומקיפה לפתרון מושלם.

 

כדי לפרק את חיזבאללה, או אפילו להחלישו צריך שני דברים במקביל:

פעולה צבאית נגדו וחיזוקה של ממשלת לבנון.

 חיזבאללה אינו רק כוח צבאי, הוא גם כוח אזרחי וחברתי. כל עוד לא ייבנה לו תחליף הוא ישרוד.

 

לפני כמה חודשים נחתם הסכם עם ממשלת לבנון: חיזבאללה יוצא מדרום לבנון, צבא לבנון נכנס במקומו, הוא הכוח הריבוני היחיד בשטח, תוך מנגנון פיקוח בינלאומי וזכות תגובה להפרות. ההנחה הרווחת הייתה שממשלת לבנון לא מסוגלת למלא את חלקה ושהפיקוח הבינלאומי לא יעשה כלום.

 

כשצד להסכם לא מסוגל למלא את חלקו, יש שתי אפשרויות:

או לחכות לו בסיבוב או לעזור לו להצליח.

תלוי מה את רוצה.

 מיגונית בכביש 90. הפעם יש לדאוג שההסכם יצליח (צילום: ענבל וורטמן שהם)

***

אני מאמינה שממשלת ישראל בחרה באפשרות הראשונה. ישראל פעלה להרחבת אזור חיץ עד הליטני, כולל שליטה בשטח והרס שיטתי של תשתיות וכפרים כדי למנוע חזרה. זו תפיסה של שליטה ועיצוב מציאות.

 

במקביל, לא נעשה ניסיון ממשי לבנות את האלטרנטיבה שההסכם נשען עליה ולחזק את המדינה הלבנונית כגורם ריבוני אמיתי (שמספק שירותים אזרחיים לצד בטחון). בלי רכיב אזרחי אין מי שיחליף את חיזבאללה.

 

חיזבאללה הוא אויב. אבל עבור הממשלה חיזבאללה הוא גם נכס. לא כי היא רוצה אותו, אלא כי הוא משרת אותה עכשיו. הוא מאפשר פעולה צבאית מתמשכת, הוא מצדיק אזורי חיץ ושליטה והוא דוחה את הצורך להתמודד עם המשימה הקשה באמת - בניית מציאות אחרת. לא צריך לרצות שההסכם ייכשל. מספיק לא לפעול כדי שיצליח.

 

לכן, חיכינו להפרות והגבנו, אבל לא עשינו דבר כדי לצמצם את ההפרות מראש. לא עזרנו לממשלת לבנון להצליח. לא אנחנו, ולא הקהילה הבינלאומית בהיקף שנדרש. ככה, על קצה המזלג, נתקענו בבוץ הלבנוני.

ומה עכשיו?

יש שתי אפשרויות.

אפשר להמשיך כך. אבל אז צריך להיות כנים: לבנון תדשדש ותשקע, חיילים ייהרגו, והמציאות תמשיך לנוע מסבב לסבב והצפון יהיה פריפריה מוזנחת ומסוכנת.

 

אפשר להתחיל לפעול אחרת. להשקיע בתיאום הבטחוני ולחבר כל פעולה צבאית למה שאמור להחליף אותה בתשתיות אזרחיות, בחיזוק הכלכלה והריבונות. ללא מדינה בדרום לבנון שמחליפה את חיזבאללה אין היתכנות לתוצאה אחרת.

יציבות ביטחונית קונה זמן אבל בלי התחלה מיידית של בנייה אזרחית, אין מה שיתפוס את המקום של חיזבאללה גם בעוד עשור.

*** 

הפעם צריך לדאוג שההסכם יצליח - עם בטחונות וחופש פעולה כמו בהסכם הנוכחי. צריך לקיים תיאום בטחוני עם ממשלת לבנון ולהשתמש בקהילה הבינלאומית כדי שההסכם יצליח.

בינתיים, כיוון שאצלנו התהליכים לא קורים ברגע, צריך לבנות תכנית אזרחית לזמן בו לבנון תיבנה.  להקים מודלים קהילתיים אפקטיביים בצפון. אוכלוסייה לא יכולה ולא צריכה להתנהג כעורף צבאי, בטח שלא שנים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

כשכל זה יעשה בשני הצדדים אני משוכנעת שהזמנים יתקצרו בהרבה.