בקיץ 2006, במהלך חודש וקצת של לחימה קשה, שלימים תוכר כ"מלחמת לבנון השנייה", נפל לי האסימון. האמת, הוא שולשל לחריץ מכשיר הטלפון עוד 16 שנים קודם לכן, במלחמת המפרץ הראשונה, שראשיתה באוגוסט 1990, אבל נחת במקומו ב”לבנון השנייה”, עם שיגור טילי חזבאללה אל צפון המדינה; או כמו שחסן נסראללה אמר: "אִילָא חיפה ומה בָּעְדָה חיפה" (אל חיפה ומעבר לחיפה).

 

ב-1990 עוד הייתי בין אלה שהשיר "על גגות תל-אביב" של אלונה דניאל, כוון, כנראה, גם אליו. בעובדי בבית "דבר" שברחוב שיינקין, נהגתי, יחד עם עוד כמה עיתונאים, לעלות לגג הבניין כדי לצפות במסעם של טילי הסקאד ששיגר סדאם חוסיין אל ישראל: שילוב של בידור ומשחק באש, שלפעמים זה היינו הך.

*** 

לא כך נהגו רבים מתושבי העיר שנטשו אותה לפנות ערב, כדי להעביר את הלילה – זמן ירי הטילים – רחוק ממנה, אצל קרובים, או בבתי מלון. טילי הפטריוט שיובאו לישראל מארה"ב, ליירוט הטילים העיראקיים, כשלו במלאכתם. כך, בערבים, העיר ללא הפסקה, יצאה להפסקה ארוכה.

 

מי שנמלא דאגה ממנוסת התושבים, בהבינו מהי מלמדת על חוסנם, היה ראש העיר שלמה (צ'יץ') להט, שברוח קריאתו של רבין ליורדים "נפולת של נמושות", הזהיר, למראה עירו המתרוקנת, כי "מי שעורק מתל אביב – עורק גם מהמולדת".

 

שלושה אנשים נהרגו ישירות מירי של כ-40 טילים קונבנציונליים במלחמת המפרץ. אחרים מתו מדום לב וממחנק עקב שימוש לא נכון במסכות האב"כ – שנועדו להגן מפני טילים כימיים, שבניגוד להערכות, כלל לא שוגרו. יצאנו בזול יחסית ממלחמה זו, שבה רק ספגנו. את המלחמה בעיראק עשתה ארה"ב.

 

 טילים בליסטים איראנים בתצוגה. בכל דור קם טיל מאיים יותר (מ-alarabiya.net)

 

***

מלחמת לבנון השנייה הייתה סיפור רקטי חדש, מבחינת מספר הטילים, קצב שיגורם, היקף פגיעתם, ואפס זמן ההתרעה, עקב סמיכותה של לבנון לישראל, וכיוצא מכך גם מספר האבדות. כ-4000 רקטות שוגרו במהלך 34 ימים; 121 חיילים ו-44 אזרחים – יהודים וערבים – נהרגו. המלחמה הזאת בין צה"ל, על שריונו ומטוסיו לבין ארגון הטרור, נגמרה בתיקו, מה שיכול ללמד על עוצמת תפקידם של הטילים כמשני כללי המשחק.  

 

אני זוכר היטב את תחושת חוסר האונים שאחזה אז ביישובי הצפון, באין מענה לטילים; זכורים לי איומי חזבאללה לפגוע במפעלים אסטרטגיים במפרץ חיפה, כמו גם איומיו של נסראללה לפוצץ את מכלי האמוניה של המפעלים הפטרוכימיים, כדי לחולל מפגע סביבתי. צה"ל נמצא לחלוטין בלתי ערוך למלחמה כזו, כך גם לימדו מסקנותיה החמורות של ועדת השופט וינוגרד שנתמנתה לחקור את אופן ניהולה. צה"ל נערך למלחמות קודמות, לא למלחמת טילים.

 

***

מחשבות רבות טורדות אותי מאז, וביתר שאת ככל שהשתכללו טילי האויב. הטילים הללו, שעכשיו הם בליסטיים ונורים מאיראן, מלבנון ולעתים מתימן, שינו את המשוואה. הם משוגרים אל מרכזי אוכלוסייה שלנו ומשתקים את המדינה, בעוד צה"ל צריך לרדוף אחר משגריהם בלבנון, לעתים כחפש מחט בערמת שחת; לא עוד קרבות תנועה של חילות שדה וטנקים ושל הכרעה מהירה, שבהם נודע יתרוננו.

 

מול ירי הטילים המאיים הזה מצאה, לכאורה, ישראל פתרון שנועד להגן על חיי האזרחים: הממ"ד – מרחב מוגן דירתי – שהוא מקלט עילי קטן הצמוד לדירה או נמצא בתוכה, שההגעה אליו היא מיידית; לא נדרש לה זמן, כמו לירידה למקלט ציבורי, או לזה של הבניין. עם הישמע האזעקה, מיד עוברים לממ"ד. הבטון של קירותיו עבה בהרבה מאשר בחדרי הביטחון שניבנו בשעתם כנגד הקטיושות, שהן צעצוע בהשוואה לטילים הנוכחיים. 

אם התוכניות יעלו יפה אפשר ובתוך כמה שנים תהיה כל הארץ ממדים-ממדים. נותר לשאול האם זה אפשרי, והאם זהו הפתרון הנכון.

בונים ממד בגבול לבנון. פרונקל מבטון מזוין בגב כל בית (צילום עזרא דלומי)

כבר שנתיים בונים את הממדים בקיבוצי, יישוב גבול לא גדול, והסוף איננו נראה באופק. קבלן בא, קבלן הולך והמנגינה לא נגמרת. הבתים שהבנייה בהם הסתיימה, נראים כאילו פרונקל צמח בגבם. בינתיים, הקיבוץ נהפך לאתר בניה בלתי זמני בעליל. מבחינה זאת, אני תוהה מה יקרה כשיצטרכו "לממד" מדינה שלמה: היכן יציבו את הממדים בבתי הבלוקים שנבנו לפני שבעים שנה, מה יעשו עם רבי הקומות? וגם אם כל אלה יהיו עם ממדים, האם זה ימנע את קריסתם על יושביהם, בנפול טיל כבד אחד עליהם, או בקרבתם? האם ישראל כ"ארץ מקלט" ליהודים כנגד רדיפתם בגולה תופרט לאוקיינוס של מקלטים אישיים? האם נכון שנהפוך למדינת בונקר? ומה יהיה בכבישים, בשדות, במפעלים? ומה יהיה בגנים הציבוריים ובבתיה"ס, האם כל הארץ ממ"ד?       

 ***

אינני מחזיק מעצמי מומחה למיגון, אני רק מסכם מראה עיניים שנמשך כמה עשורים. אנחנו מתמגנים ומתמגנים מעבים ומעבים, כשבכל דור קם טיל יותר משוכלל ובכל דור מתבטלת יכולתו של המקלט להגן, ועליו קם מקלט חדש, עבה יותר ומשוריין יותר. כמה עוד נגדיל ונעבה. בשכונה שלנו, כבר אין לאן.

 

שתי אפשרויות עולות בראשי לחיסון ממחלת הממ"דיטיס: האחת, ניסיון למצוא לה פתרון הרמטי, קרי מיירטים בעלי יכולת פגיעה בכל מה שמשוגר; להביא לכמעט אפס סיכונים; השנייה, להגיב לאויב בירי טילים משלנו, אל המקומות הכי רגישים, באופן שירתיעו מלהמשיך לירות. ליצור מאזן אימה קונבנציונלי.     

 

טיל איראני בבת ים ביוני 2025, גבה חיי 13 אנשים. נחוץ מענה הרמטי (מ-HRW)

*** 

מלחמת טילים היא סיפור שונה מן המלחמות שהכרנו בעבר. במלחמה כזו מצבנו נחות. אנחנו יותר פגיעים בה: רוב האוכלוסייה הישראלית נמצא ברצועת ארץ צרה, כך גם חלק מהמתקנים האסטרטגיים והביטחוניים, שלא לדבר על רגישותנו לחיי אדם, שבמלחמת טילים הליכה למכולת, היא הימור עליהם.

  

אם יושגו הסכמים להפסקת ירי הטילים מכיוון איראן והארגונים הנספחים אליה, במו"מ המתקיים עכשיו – זה מצוין; אם לא – כדאי לחשב את מסלול ההתגוננות מפני הטילים – מחדש. שאם לא – עוד מצטרך להקים ישראל חדשה – מתחת לאדמה: את ישראל של מטה. כדאי לזכור, מבחינת המשטר הנוכחי באיראן, סילוקנו מכאן הוא ציווי דתי; כזה שלא יימוג במהרה, אלא אם המשטר עצמו ייפול.