עמוק בתודעתי עולה השאלה, לא כסדר כרונולוגי אלא כהד חוזר: לא מה קדם למה, אלא מה מהדהד את מה. האם זה האיום הממשי על הקיבוץ - האפשרות להיעקר כדי לפנות מקום למסלול עתידי - או שמא זה אותו סיפור קדום, כמעט ארכיטיפי, של יציאת מצרים, של עם הנע מתוך דחק אל הבטחה מעורפלת.

דומה כי לא זה קדם לזה, אלא ששניהם יונקים מאותו מעיין תודעתי: תנועת האדם כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. יציאת מצרים אינה רק זיכרון היסטורי, אלא תבנית נפשית. היא חוזרת בכל פעם שמקום חדל להיות בית, בכל פעם שההווה נעשה צר מלהכיל.

שיירות, חפצים נקשרים בחופזה, מבטים לאחור, אדמה שנחפרת כדי להצפין זיכרון. יש משהו כמעט טקסי בהטמנת העבר - כמו הבטחה חרישית לעתיד שיתפענח - כשכבר מאוחר...

כוונתי לאיום העכשווי על קיבוצי, בעקבות החלטת הממשלה, שיהיה אחד מאותם ארבעה ישובים בני מאה, שייאלצו להתפנות כדי להקים על אדמתם את מסלולי נתב"ג 2 החלופי.

התכנית להקים נתב"ג 2 בעמק. איום על ארבעה ישובים בני מאה (צילום: יונתן טל)

 ***

 בשני המקרים מדובר בנדידת עמים. ציבור שלם נעקר מביתו בתנועה אל טריטוריה חדשה, בה ספק אם ישופרו תנאיו. נושא זה חוזר במוטיבים דומים בקורות ימיהם של עמים רבים. לפעמים אוכלוסיות נעקרות בקלות ולעיתים בחבלי קריעה קולניים, בשפיכות דמים וטראומה עזה.

בהיותי אחד מתושביה הראשונים של שארם, בדמיוני היצירתי כאמן, חוזרים הדימויים בכל עת בה אני רואה יחיד או רבים, בתנועה אנושית סוחפת,  אולי בתקווה לעתיד טוב יותר, או סתם בחוסר ברירה. לפעמים עוזבים בקללה על עבר מבוזבז מבלי לרצות לשוב אל הבית בו כלתה רעה על רכושם; מקום אהוב בו הגורל הסתובב ושום דבר בו האמינו לא קיים יותר עבורם.

כאן מתגנבת ההכרה הכואבת יותר, השקטה: לא כל יציאה היא גאולה. יש יציאות שאין בהן הבטחה, רק אילוץ. ויש גיל שבו היכולת “להמציא את עצמך מחדש” כבר אינה מיתוס מלהיב אלא דרישה כמעט אכזרית.

אולי לכן השאלה האמיתית אינה מה קדם למה, אלא מה נותר כשהכול נעקר. האם נותר גרעין שאינו תלוי מקום - זהות שאינה מתפזרת עם האבק? או רק הכרה, כי גרים היינו בעמק יזרעאל. 

רמת דוד. לא כל יציאה היא גאולה (ציור: יונתן טל)