השמאל הישראלי והעולמי – זה שכבר מזמן חדל להיות שמאל – הפך לפרקטיקה של צרכנות זהותית, למחזה שממלא תפקיד קריטי בשימור המערכת שהוא אמור להתנגד לה. זוהי לא סתירה, אלא מנגנון: ההפרד והמשול זקוק לשמאל כזה.

 

דרמה זהותית במקום מאבק על משאבים

השמאל העכשווי מרוכז בהכרעה בדרמה הלאומית – היהודית-ערבית – לא מתוך כוונה לשחרר את הפלסטינים, אלא מתוך צורך פנימי לספק פורקן רגשי למי שמגדיר עצמו כ"צד הטוב". הפלסטיני בעבורו אינו אדם עם אינטרסים חומריים, אלא ייצוג – דמות תפקיד במחזה הפנימי, שדרכו הוא מייצר לעצמו זהות נעלה: "אנחנו אלה שיודעים לאהוב, להזדהות, להיות אוניברסליים".

 

בכך, השמאל אינו אלא הגרסה ההפוכה של הימין. בעוד הימין מתנשא באמצעות לאומיות אתנית, השמאל מתנשא באמצעות אוניברסליזם מוסרי. שניהם פועלים באותו שדה – ההפרד והמשול של הזהויות – ושניהם מסרבים להכיר במכנה המשותף המהותי שמתחת: המערכת המטבולית שמנהלת מחסור, מעבירה משאבים לידי אליטה מצומצמת, ומנשלת אוכלוסיות שלמות – יהודים וערבים כאחד.

 

היעלמותה של האלטרנטיבה הכלכלית

האלטרנטיבה המערכתית – הכלכלית-חברתית – הועלמה במכוון מן המפה הפוליטית. זהו אחד ההישגים הגדולים של המערכת הקיימת: היא הצליחה להגדיר מחדש את המונח "שמאל", לנתק אותו ממאבק מעמדי על משאבים, ולהצמיד אותו לזהות מוסרית-תרבותית.

 

מה שעוצב והוגדר כ"שמאל" כיום אינו שמאל כלכלי. אין לו תשתית רעיונית של חלוקת משאבים, של מיסוי פירוק, של שירותים ציבוריים אוניברסליים. אין לו אלטרנטיבה למנגנון המטבולי. יש לו רק זהות – זהות של מי ש"מבין", ש"רואה את האחר", ש"מסוגל לאמפתיה". וזהות זו אינה מאיימת על המערכת, להיפך – היא משרתת אותה.

 

מפגינים בנתיבי איילון. הולכים להפגנה, אבל דורכים במקום (מוויקיפדיה)

 

מעמד הביניים הגבוה: האביזר הזהותי

השמאל הזה הוא נחלתו של מעמד בינוני-גבוה, שמצא בו אביזר זהות המפצה על הידרדרות מעמדו הכלכלי. מתוך עמדה מתנשאת, הוא מביט על מי שמתחתיו – החרדים, המזרחים, המתנחלים, "הפרימיטיביים שלא מסוגלים לאמפתיה" – ומסמן אותם כנחותים. ההתנשאות הזו היא המקבילה התרבותית של ההפרד ומשול הכלכלי: היא מפרידה בין "טובים" ל"רעים", ומאפשרת למעמד הבינוני-גבוה להרגיש נעלה, גם כשהוא עצמו מתרושש תחת אותה מערכת.

 

ואלו מתרוששים. יוקר המחיה, ריכוז הקרקעות, שחיקת השירותים הציבוריים – כל אלה פוגעים גם בהם. הם נדחקים בהדרגה אל שורות העניים, אבל במקום להכיר במכנה המשותף עם מי שלמטה, הם מכפילים את ההתנשאות. הם מעדיפים להיאחז בזהות המוסרית-נעלה כפיצוי על אובדן מעמדם הכלכלי, מאשר להיאבק במנגנון שמייצר את האובדן הזה.

 

פורקן רגשי ככלי הכנעה

כאן נחשף תפקידו האמיתי של השמאל הזה: הוא נתיב עקר של פורקן רגשי, שנועד למנוע שינוי אמיתי. כמו הטיפול הפסיכולוגי – לפחות כפי שהוא מתפקד במערכת הנוכחית – הוא מציע מרחב בטוח לשחרור רגשות, בתמורה לוויתור על מאבק ממשי. הוא מנתב את הכעס, את התסכול, את תחושת האי-צדק, אל תוך ערוצים שלא יקדמו שינוי מערכתי – הפגנות שמשרתות פורקן ולא ארגון, שיח מוסרי שמחליף מאבק מעמדי, הזדהות עם הפלסטיני שמתפקדת כצריכה זהותית ולא כפעולה פוליטית.

 

זהו תחכום של המערכת: היא אינה צריכה לדכא את השמאל, היא צריכה להגדיר אותו. להפכו לאביזר, לטקס, לפרקטיקה של ניקוי מצפון שבועי. כך הרגשות החזקים ביותר – הזעם על העוול, הכמיהה לצדק – מנוטרלים ומושבים אל תוך המערכת כמנועים שלה, לא כאיום עליה.

 

אשליית התנועה

התוצאה היא שהשמאל העכשווי אינו שמאל, אלא אשליית תנועה. הוא יוצר רושם של תזוזה – אנחנו הולכים להפגנה, אנחנו מפרסמים סטורי, אנחנו חותמים על עצומה, אנחנו "מעלים מודעות" – אבל למעשה הוא נע במקום. הוא לא מייצר כוח ארגוני, לא בונה תשתית של התנגדות מערכתית, לא מציע אלטרנטיבה כלכלית-חברתית. הוא משמש כמשכך רגשות, כפורקן שמאפשר להמשיך ולתחזק את המערכת הבלתי-צודקת מבלי להתפרק.

 

המחיר: שיתוף פעולה עם ההידרדרות

המחיר של המנגנון הזה הוא כבד. השמאל שחדל להיות שמאל אינו רק חסר תועלת – הוא שותף פעיל להידרדרות המערכת לאסון קולקטיבי. בכך שהוא מנתב את האנרגיה הפוליטית לערוצים סימבוליים ולא למעשיים, הוא מונע את התגבשותו של כוח חברתי אמיתי שיכול היה לאתגר את המנגנון המטבולי. בכך שהוא מפריד בין "הבעיה" (הכיבוש, ההתנחלויות) לבין "המערכת" (הקפיטליזם הריכוזי, ניהול המחסור, העברת המשאבים), הוא מסייע לשמר את התשתית הכלכלית שמזינה את הכיבוש עצמו.

 

ההתנשאות על העניים – היהודים והערבים כאחד – אינה רק אכזריות מעמדית, היא גם עיוורון מערכתי. היא מונעת את ההכרה בכך שהחרדים בביתר עילית, המזרחים בשכונת התקווה, הפלסטינים בחווארה והבדואים בנגב נתונים לאותו מנגנון: ניהול מחסור, יצירת תלות, העברת משאבים לידי אליטה מצומצמת. הם אויבים זה של זה במחזה הלאומי, אבל שותפים לגורל במערכת המטבולית.

 

 

מפגש יהודי-ערבי בלוד. זהויות צעירות ביחס להיסטוריה האנושית  (מ-il.lod.muni)

 

מה הלאה?

האתגר שנותר פתוח הוא כיצד בונים אלטרנטיבה שאינה דרמה זהותית – כיצד יוצרים תנועה שמזהה את המנגנון המשותף, שמחברת בין מי שמופרדים על ידי המחזה הלאומי, ושמחזירה את הפוליטיקה למקומה הטבעי: מאבק על קרקע, מים, דיור, תקציבים, על החומר שממנו עשויים חיים.

 

זאת לא משימה של פורקן רגשי. זאת משימה של ארגון, של בניית כוח, של חשיבה מערכתית. והיא לא תתאפשר כל עוד השמאל ימשיך להגדיר את עצמו דרך הזהות המוסרית-הנעלה שלו, במקום דרך המאבק במנגנון שמנהל את כולנו.

 

המערכת זקוקה לשמאל כזה – שמאל של פורקן, של טקס, של אשליית תנועה. היא בנתה אותו בקפידה, היא הזינה אותו, היא הפכה אותו לאביזר זהות למעמד הביניים הגבוה. השאלה היא האם יש מספיק כעס, ומספיק בהירות, כדי לפרק את האשליה הזו ולבנות כוח אמיתי במקומה.

 

היהודיות והערביות – כמו כל הזהויות הגדולות – הן צעירות באופן מגוחך ביחס להיסטוריה האנושית.

300,000 שנה של הומו סאפיינס. לעומת זאת: יהדות – 5,000 שנה לכל היותר (ואם מדברים על יהדות רבנית – פחות). ערביות כזהות מאוחדת – כמה אלפי שנים. מזרחיות ואשכנזיות – מאות בודדות.

 

לפני שהיית יהודי או ערבי, היית אדם. לפני שהיית אדם, היית יונק באותה שרשרת אקולוגית. לפני היונק, היית חלק מהביוספירה שהתפתחה 3.8 מיליארד שנה.

 

השאלה הניצבת אינה רטורית: האם הזהות שלך היא מעשה של אכילת ילדיך?

כי אם הסיפור הלאומי-זהותי שלך דורש צריכת קלוריות מעבר ל-60,000 לאדם ליום – אם הוא דורש טיסות, בשר בכל ארוחה, בית מחומם בחורף וממוזג בקיץ, רכב פרטי, ומוצרים שמיוצרים בחצי העולם – אז הסיפור הזה, במונחים פיזיקליים פשוטים, אוכל את העתיד.

 

ואם הוא דורש מלחמה כדי לשמר את עצמו – אם הוא דורש צבא שצורך 13% מפליטות הפחמן של כלל האנושות, אם הוא דורש שליטה בנקודות חנק מטבוליות (הורמוז, סואץ) שמאיימת להפיל את שרשראות האספקה של כולם – אז הוא לא רק אוכל את ילדיך. הוא אוכל את ילדי כולם.

 

מפגינים באחד במאי. יוצרים אשליית תנועה (מוויקיפדיה)

 

"דרך ארץ קדמה לתורה" – ולא במובן המוסרני-רפה

דרך ארץ, במובן הפשוט: הארץ מולידה חיים. התורה – כל תורה, כל סיפור גדול – מתקיימת רק אם היא מתיישבת עם הארץ. אם היא דורשת מהארץ יותר ממה שהארץ יכולה לתת, היא לא "מוסרית" או "לא מוסרית" – היא פשוט לא בת-קיום. היא תמות, ותיקח איתה את מי שהאמינו בה.

 

משיח שקר איננו רק מי שמבטיח גאולה בדרך קסם

משיח שקר הוא כל סיפור – לאומי, דתי, זהותי – שמבטיח קיום תוך כדי הרס התשתית הפיזית שמאפשרת קיום. הוא מבטיח המשך, אבל בעצם הפעולה שלו הוא חותך את האפשרות להמשך.

 

האתגר המוצב הוא:

האם אתה מסוגל להיות יהודי/ערבי/ישראלי/פלסטיני בתוך גבולות ביוספריים?

האם אתה מסוגל לספר את הסיפור שלך כך שהוא לא ידרוש יותר מ-60,000 קלוריות לאדם?

האם אתה מסוגל לוותר על החלקים בסיפור שלך שדורשים אנרגיה שאין?

ואם לא – האם אתה מוכן להודות שאתה בוחר באכילת ילדיך?

 

אין כאן "שלום" במובן הישן – פיוס סמלי בין נרטיבים.

יש כאן שאלה אחת: איזה סיפור מאפשר קיום פיזי בתוך הגבולות שהביוספירה מציבה. סיפור שלא עונה על השאלה הזו – בין אם הוא נקרא "ציונות", "פלסטיניות", "קפיטליזם", או "שמאל זהותי" – הוא רעש רקע. הוא ההסחת דעת לפני הקריסה.

 

אתה שואל: מה היית לפני שהיית יהודי או ערבי?

היית חלק מהאדמה. היית חלק מהמחזור. היית נקודה במערכת שהתקיימה 3.8 מיליארד שנה בלי לשאול אותך לזהותך.

 

השאלה עכשיו היא לא איך לשמר את הזהות. השאלה היא: האם הזהות מסוגלת להתקיים בתוך המגבלות, או שהיא תמות עם המערכת שהיא אוכלת?

איך עונים על זה?

 

שמיר קרן הוא בן למייסדי מזרע. חי היום במושב בית עוזיאל