בין הכביש החדש שנסלל מהשער למגדל המים ועד השער התחתון, לבין סככת הפרות החדישה והמשוכללת – עומד בניין בטון ישן, ארוך, נמוך ובעל גג דו-שיפועי מאזבסט.
חציו האחד הוא מכון האופניים של אדם ועל הגגון בכניסה תלוי שלט גדול – "מכירת אופניים – מרכז האופניים עמק הירדן".

חציו השני של הבניין הוא הנגרייה של טמיר, בחור צעיר עם קוקו וזקנקן-תיש מעוצב, שיש לו ידי זהב ובשעות הפנאי הוא גם נגן גיטרה מחונן ובונה גיטרות ברמת איכות עולמית. מי שמסתכל ביסודיות על הקירות שמעל החלונות הארוכים – יכול עדיין לראות שמות הכתובים בצבע כחול, אדום או שחור, שנכתבו בעזרת מכחול אמיתי – "עצומה", "פרידה", פרומה, רפיחה, נרדה, אדרה, פרחחית, חיסולה, שחורקה, משושה ועוד רבות וטובות – הפרות שהיו החולבות המצטיינות של העמק...

אדם עברי, בנה הבכור של צ'ורה מרים רות, ומהבנים הראשונים של הקיבוץ, שעבר כבר מזמן את גיל שמונים, הוא הרוח החיה מאחורי "המוסד" הזה. כבר כמעט 40 שנה שהוא עוסק בזה.

המכון הישן היה בית לנרדה, אדרה, פרחחית, ועוד חולבות מצויינות (ארכיון שער הגולן)

***

 ה"מכון" הישן הוא למעשה אולם עבודה קטן, רצפת הבטון הישנה מלאה חורים, כתמי שמן, חלקי אופניים ועל הקירות מסביב מדפים ומתלים עמוסים – גלגלים, שרשרות, צמיגים ופנימיות שחורות. בפינה שולחן קטן ולידו כמה כסאות. הכל כאן ישן וותיק אך מלא חיים ושמחת עשייה. גם כאן היו פעם רשומים שמות הפרות האחרות, אך הקירות נצבעו בסיד לבן והשמות המשונים והמשעשעים נעלמו יחד עם הפרות מדפי ההיסטוריה. תמיד עניין אותי מה היה מקור היצירתיות וההומור המוזר של הרפתנים האלו, במתן שמות לפרות...

בילדותי אהבנו לטייל לשם, להיכנס דרך הפתח הרחב ולעבור באמצע, בין שתי השורות של הפרות שעמדו שם לאורך הקירות, כל אחת בעמדה שמתחת לשמה הכתוב על הקיר. הרפתנים והרפתניות היו יושבים לצד העטינים הגדולים והמלאים וחולבים בידיים אל תוך דלי פח שעמד תחתן. היה רפתן אחד בעל חוש הומור מיוחד, שהיה מכוון עלינו את העטין, לוחץ ומתיז עלינו סילון של חלב חמים... לא יכולתי לסבול את הרטיבות הדביקה הזו והייתי בורח משם במהירות למקום מבטחים מאחורי אחת הפרות בהמשך השורה.

בקצה השני של הבניין היה המחסן של ניוסי, איש גדול ושמן במגפיים, בעל חוש הומור מפותח ומיוחד, האופייני לרוב ההונגרים שעלו לארץ. עבודתו העיקרית הייתה להביא חבילות ריחניות של קש וחציר ולפזר אותן בחצרות הרפת ובעמדות החליבה. תפקיד נוסף ולא פחות חשוב היה לאסוף את החבלים השחורים שקשרו את החבילות, לשימוש חוזר בענף הבננות, לקשירת האשכולות שנקטפו לפני הובלתן לשוק בתל אביב.

ניוסי זה היה איש מפחיד. ראשית בגלל גודלו הרחב, השמן והגבוה, עם המגפיים הגבוהים השחורים, ושנית ובעיקר בגלל קולו הנמוך ודיבורו המאונפף, הרוטן והבלתי מובן בהונגריותו... את ההומור המעולה ואת הערותיו הסרקסטיות לא הצלחנו, ובגילנו הצעיר גם לא יכולנו להבין.

אך בכל זאת המשכנו לבוא לבקרו מפני שמדי פעם, כשרוחו הייתה טובה עליו, היה הוא מסכים להעלות אותנו על עגלתו הרתומה לפרדה (או שתיים) ולעשות איתנו סיבוב קצר סביב הרפת.

במכון הישן חבר הגשים חלום - מקום לתיקון שיפוץ ומכירת אופניים (ארכיון שער הגולן) 

***

 לימים, נבנתה רפת חדשה ומכון חליבה ממוכן. הבניין הארוך והישן נעזב, ולעתים שימש מחסן לכל מיני שמונצעס מזדמנים, עד אשר "נתפס" בסופו הדבר ע"י אדם שהגשים בו את חלומו - לתקן, לשפץ ולמכור אופניים לחברי וילדי הקיבוץ ויותר מאוחר יצא שמו למרחוק בכל רחבי העמק. אחרי שנים הצטרף אליו יגאל, גם הוא כבר עבר בהרבה את ה-80, ולאחרונה גם ראובן, ושלושתם מתקנים אופניים בשמחה וברוח טובה ואדיבה.

והיום, כשיש לי פנצ'ר בגלגל ואני בא לשם לתת אותם לתיקון, הם מזמינים אותי לכוס קפה, ובשיחה שמסביב קולחת ולשאלתי האם יש מספיק עבודה, הם מרגיעים אותי: "אל תדאג, שלוש פעמים בשבוע אנחנו עוברים בבוקר בקיבוץ ומפזרים קוצים על המדרכות..."