ישנן שתי תקופות של "חולים מועדים" בשנה - סוכות ופסח, ושניהם חולאים כרוניים שגם גדולים בתורה התקשו לתת בהם סימנים. החילוניים (מלשון חולין) מבינים שבחגים הללו מציף חול המדבר את הארץ תמיד במועד הכי לא מתאים ומונע מבני ישראל לנשום כהלכה ולטייל בטבע המאובק.

שומרי המסורת האדוקים משלבים את קדושת החג עם מאפייני החול, ולמרות שהם מצווים לשמוח וללבוש בגדי חג, מותר להם לעבוד (דבר שהם בד"כ טורחים לא לעשות גם בימים רגילים) וגם לטייל ולנפוש כשהנחת התפילין אסורה עליהם באותם ימי חול המועד. הסעודות מומלצות עם פת לחם בסוכות ומצה שמורה בפסח.

ההלכות האלו, שרבים מקיימים אותן ללא קשר לאמונתם, יוצרות בלבול רב בקרב הבריות. לא ברור מה פתוח ומה סגור, מתי עד מתי, היכן מתחיל המועד ומסתיים החול ולמה צריך עוד חופש מבית הספר בתוך שנים של השבתה בגין קורונה, מלחמות, שביתות, חגים. חג ראשון וחג שני עם שבתונים לאחריהם מטריפים את הדעת ששואפת (מלבד אבק) לטיפה נורמליות בתוך המועדים וליציאה משעבוד (למטבח ולניקיונות) לגאולה (מהילדים המשועממים והנכדים המנוזלים) ולהתפזרות החול והמועד שבאו עלינו לכלותנו.

***

אחד מהשירים האהובים עליי, ובדומה לי על רבים אחרים, הוא "שיר של יום חולין", של רחל שפירא. השיר מקדש את היום שאין בו חג ומועד אבל יש בו חסד "ובחסדו שורות אליך נכתבות" ודווקא ביום כזה, של שגרה וקידוש האהבה, טוענת שפירא ש"ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות". משוררת אהובה אחת, תרצה אתר ז"ל, כתבה מנגד את "שיר לערב חג" ובניגוד לרחל תיארה אותו כיום של יגון ואכזבה מאותו יום בו אהובה (או, על פי ההשערה הנוספת, אביה, נתן אלתרמן) לא בא. "עיר חמה ושוקקת /ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אתה/ לא איתה". לפיכך אני שואף לחולין ולא לחול המועד - בטח לא זה שרצוף התראות ונפילות ואובך כבד.

מאיר אריאל הוציא בשנת 1978 (עת השתחררתי מהשירות הסדיר) תקליט קנוני בשם "שירי חג ומועד ונופל". די להביט בשירי האלבום כדי להבין את יחסו של אריאל לחג ולמועד: "שיר כאב", "בתור לשיקוף ריאה", "תקוה", "חבית הדגים", "מזכרת למאוננים", "טיפש חכם".

ומה בסך הכל ביקשתי? כמה ימי חולין ללא חול ומועדים קצרי מועד ללא מעידות. ובא לציון גואל.

מאיר אריאל. שירי סבל וכאב לחג ולמועד