נניח – לצורך דיון – שאנו מקבלים את דברי נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (1469-1527 – פירנצה) ככתבם וכלשונם: "בכול מקום שפוסקים דין בדבר קיומה וישועתה של המולדת, להיות או לחדול, אין צורך ליתן את הדעת אם המעשה הוא מעשה צדק או מעשה עוול, מעשה רחמנות או מעשה אכזריות, ואם הוא משובח או מגונה. חייב אדם להסיח את דעתו מכול חשבון אחר ולעשות את המעשה שיש בו כדי להציל את חיי המולדת ולקיים את חירותה".

ובמקום אחר: "שום איש טוב לא יגנה אדם העומד להגן על ארץ מולדתו, בכול אחת מהדרכים שאפשר להגן עליה".

עדיין – יש לשים לב שמה שיועץ אותו מדינאי חריף אינו ביטול האמת והמרתה בשקר, דהיינו: לקרוא לצדק עוול ולעוול צדק, למשובח מגונה ולמגונה משובח, אלא רק סידורם של הערכים במערך קדימות שונה, כהוראת שעה – שעת חירום.

באבחנה זו מונח הבדל בסיסי בין השקפה (אופטימית) לפיה ניתן לחנך בני-אדם להבנת מורכבותו של קונפליקט אנושי, ובין השקפה אחרת (פסימית) הגורסת כי בני-אדם – ככלל – אינם מסוגלים לתפוש מסר מורכב ואמביוולנטי, "חמישים גוונים של אפור", והם מונעים רק – או בעיקר – ע"י מסרים של שחור ולבן.

ובאופן קונקרטי, האם בכדי להכשירנו ללחום באויב תוך נחישות ראויה, עלינו להסיח את לבנו – כהוראת שעה – משאלות של צדק או עוול, רחמים או אכזריות, או שמא עלינו להפוך דעתנו לראות את העוול כצדק ואת המגונה כמשובח, זאת על-מנת לטעת בלבבות אמונה טוטאלית ובוטחת בצדקת דרכנו ומעשינו, ללא הרהור או ספק העלולים לרפות את היד או לרכך את הלב.

המסר הראשון – על כול מורכבותו – הוא הערובה היחידה להגבלת האמצעים למידתיות, למקום ולזמן. אשר למסר השני, אפשר לקבוע כאקסיומה היסטורית שהוא מוּעד לזרוע הרס וחורבן שלא ניתן למסגר ולבקר את השפעתם לתחום של זמן ומרחב.

את מי שמאמין כי ניתן לגבות "חריגות" מעבר לאילוצי זמן ומקום ולשלוט בהן, אני מפנה שוב אל אותו מדינאי איש פירנצה שגם אמר: "...יש עוד מקום להעיר, כמה קל להשחית ולקלקל בני אדם ולהכניס אל ליבם מידות הפוכות מטבעם, אפילו שחונכו יפה וגודלו למידות טובות... כשייתן המחוקק ברפובליקות או במלכויות את דעתו כראוי, יהיה נוטה ביותר לכבוש את תאוות הבריות ולבטל את תקוותם שיוכלו לעבור עבירות בלי לבוא על עונשם".

ניקולו מקיאוולי. קל להכניס בבני אדם מידות הפוכות לטבעם (מקור: (eureka.org.il