שש וחצי בבוקר, חמישה חיילים צעירים עוצרים אצלנו לקפה אחרי שיצאו מלבנון.

בשמיים מסוקים.

מתחת לשלחן בוץ.

אחד מראה לי תמונות מלבנון. מחפש תמונה שהבוץ עד המתניים כי "אחרת לא תאמיני".

 

מתחיל ויכוח מה יותר גרוע עזה בקיץ או לבנון בחורף. יש מלא נימוקים.

מסכימים שבעזה יותר רע אבל בלבנון יש יותר סיכוי למות.

צחוקים.

 

מישהו מהם אומר משהו על שלום אזורי. מהר מחליפים נושא. יש דברים שלא מדברים עליהם.

אני מביטה בנייד. 4 "הותר לפרסום".

הם עזבו.

 

בשמיים לא מפסיקים לעבור מסוקים.

בנייד דיבורים על עונש מוות.

 

פעם קראתי על חיים באזורי אסון.  לא דמיינתי שאני אהיה האוכלוסייה המקומית.

ידיים של חייל. בלבנון הבוץ מגיע עד למותניים (צילום: ענבל וורטמן שהם)

*** 

אנחנו לא עומדים בכל הפרמטרים שמגדירים אזור אסון. אנחנו עונים על חלק מהקריטריונים. סוציולוגיה עובדת על רצפים. נדמה לי שאנחנו במקום די גבוה ברצף של אזור אסון.

 

כשמדברים עם אנשים כולם אומרים שאצלם בסדר. כי תמיד יש גרוע יותר ברצף האסוני. אנשים מזדהים אבל לא נעים לנכס אסונות, או לבזבז תשומת לב. אז אומרים שבסדר.

 

ביני לבין עצמי אני משאילה אסונות. נראה לי שזה סוד ישראלי השאלת האסונות ואולי צריך לומר אותו בקול רם. אז נגלה שכולנו כאלה ונבין כמה אנחנו דפוקים, או שנהיה לרגע פחות בודדים.

 

השאלת האסונות שלי מתרחשת לרוב בזמן הנהיגה. אני מדמיינת את הילדים שלי מתים ואת ההלוויות שלהם. לכל אחד שמורה המיתה שלו. לפי הגיל והתפקיד.

 

אנחנו מתוכנתים לזה מגיל מאוד צעיר. טקסי יום הזכרון מכינים אותנו לאפשרות הזו. מוות לא טבעי הוא אופציה. כמו שיפוץ ותוספת ממ"ד. אופציות ישראליות. עכשיו, כשהמציאות על סטרואידים מתקרבת למציאות אני מתרגלת שכול על יבש. חלקנו נעשה את זה על רטוב. אני מחזיקה בידיעה שהסימולציה לא. הפיד שלי מלא בכאלו שעברו מהסימולטור לשלב המתקדם.

 

תיכף הטקסים מגיעים - יום השואה ויום הזיכרון. על יום הזיכרון כבר אמרתי.

לגבי יום השואה, זה כבר סיפור אחר. שנים השואה העסיקה אותי בסדרי גודל אחרים. לא הבנתי למה אנשים לא עוזבים. למה עומדים מנגד. איך ממשיכים לחיות חיים רגילים תוך כדי ואחרי. אני לא משווה (זו לא שואה) אבל אני כבר לא שואלת את השאלות האלה. קיבלתי את כל התשובות שלא הייתי צריכה.

 

מסוקים בשמיים.

החבורה שהיתה כאן יוצאת לרגילה.

 

חג שמח.