התגלמות הצורר ח'אמנאי - סוג של פרעה מודרני, המסוגל במחי משנתו להחריב לכל עם ישראל את ליל הסדר - מחזירה אותי לסגירת מעגל מפתיעה, שאשמח לחלוק אותה עם נמעני האתר.

   

תחילת המעשה בחודש אפריל 1977 - הרחק מישראל, בחור נידח על כתפה הימנית של דרום אמריקה, במושבת העונשין לשעבר, גויאנה הצרפתית. אותה שעה נמצאתי עוזב את אי השדים המנואץ בכיוון מערבה - חזרה אל הציביליזציה. תסביך האי הבודד, המלווה אותי כל חיי בקיבוץ הגיע כאן לשיא - זה המקום אליו לעולם אתגעגע, פשוט מידיעה שאין דרך לחזור אליו.

 

השהות הנדירה סביב כלאו של דרייפוס הייתה עבורי חוויה כבירה, פותחת דמיון, שהוכיחה שוב ושוב עד כמה זעיר העולם עבור התייר הנע בטרמפים. האתר המרתק, הזכור לשמצה בתולדות עמנו, סיפק גם הזדמנות לחזור אל מורשתנו שהודחקה במהלך 3.9 שנותיי בדרכים.

 

בית הכנסת בבירת סורינאם. על היותו צריף עץ, חזיתו נבנתה כמקדש מרשים

***

 דבר לא הכין אותי לאטרקציה יהודית נוספת באזור הקשה אקלימית, שהתפרסם כמרחב פעולתו של "הפרפר" - האסיר הנרי שארייר.  בדומה לו, אף אני חציתי בסירת קאנו את נהר המארוני בדרכי מערבה אל החופש; רק שהוא עשה זאת בהסתר, ואילו אני חיפשתי לשווא בודקה של מוכס כדי להחתים את דרכוני - הוכחה לביקורי במקום.

 

הערב כבר ירד עליי בעיר פרמריבו, בירת סורינאם הסמוכה - מדינה המוזכרת תדיר עם מושגים מעולם האגדה כמו "מעבר להרי החושך ונהר הסמבטיון".

נרשמתי באכסניית הצעירים הנוצריים וקיבלתי חדר בקומה השנייה. אגב התארגנות הסטתי את הווילון - ולעיניי נגלה מבנה עץ שכל חלונותיו המקושתים הוארו בנרות. מה עושים נרות בארצם של כהי העור? סקפטי ירדתי למשרד. שאלתי את מנהלת ימק״א המקומי הלבבית לזהות שכניה. בתמורה זכיתי בתשובה מפתיעה:

"זהו 'נווה שלום' - בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בחצי הכדור המערבי, הלילה — ליל הסדר!"

מה??? איך לא ידעתי? גירדתי את פדחתי באי שקט. האם עד כדי כך רחקתי בנדודיי מן המקורות?

תקוף צמרמורת, כמו לפני פגישה בלתי צפויה, פסעתי החוצה וחשתי אל המבנה המסקרן.

 

על אף שהיה זה צריף עץ, חזיתו נבנתה כמקדש דורי מרשים ומעליה הכתובת: "שמע תפילתי האזינה אלוהי יעקב סלה". דלתו הייתה פתוחה לרווחה ורצפתו כוסתה חול לבן - זכר ליציאת מצרים. קומץ בלבד נכח בהיכל הקודש השרוי בחגיגיות. לשמע חריקות צעדי על החול, סב לכיווני היושב על הדוכן המוגבה שבמרכז האולם.

 

 - "האם באת לסרוויס?" ירה לעברי.
"כן - באתי מישראל!!!!" הרמתי קולי מצפה לתגובה.
"אז למה אינך חובש כובע?" הטיח בי רגוז,  במקום "שלום לעובר אורח!" או סתם "אהלן חבר!"....
 "לראות בלבד באתי!" התנצלתי, נכלם כהדיוט.

 

אך גערתו, שכה התרתה בחומרתה, עשתה את שלה. נזוף וחפוי ראש סבתי על עקביי וחזרתי למלון "הצעירים הנוצריים", בו איש לא יכפה עליי את מנהגיו הדתיים. יהודי נודד מעבר להרי חושך, בארץ נידחת, שהפסיד את הפסח בגלל… כובע.

 

עתה, מאחורי שמשות רחוצות הגשם, קרצו לי נרות ההיכל ביתר אכזריות.

ישבתי על המיטה, תקוף מחשבות, ותהיתי למחדלי. האם גם במרחקים לא נשכח כוחו של מנהג? האם זו הברכה לשליח מציון — מקיף עולם, אובד דרך, שכמעט שכח את שפתו?

 

בית הכנסת בתצוגה במוזיאון ישראל. הכל נבנה מחדש, קרוב למידות המקוריות

***

היינו מרחק של אלפי מילין מהבית, אך כהרגלי מן הקיבוץ מצאתי עצמי מיד במחלוקת עם גביר העיירה. האם הגעתי לעוד סניף של הגיהינום, אחרי אי השדים המרקיב בצחנת הג’ונגל? שם, מכל בית היראה הקורס, נשאר רק קיר העץ המזרחי ועליו ציור של ירושלים, וישו נח על גבעת גולגלתא.

 

מקלחת מרעננת הזריקה בי אומץ. מראה בית הכנסת הסמוך, הנגדש באורחים, גרם לי לשוב לשדה המערכה בכוחות מחודשים - הפעם, כשאני מצויד בכובע טמבל שעליו זעקה המילה "אקפולקו". תהיתי אם לא יזכיר למתפללים בכיפלאך את "סדום סיטי" שלנו — אך זה מה שהיה לי.

 

הפעם זכיתי ליחס שונה בתכלית. היושבים, ששמעו על הישראלי שהציץ ונעלם, מיהרו לעברי. הם דחקו לידי סידור ששפתו חידה: אותיותיו עבריות, אך מילותיו סתומות. שום מילה לא נבנתה מרצף ההברות ללא ההבהרות.

 

"אף אחד כאן לא מבין אותן," הסביר לי אחד ממארחי, "גם לא החמור שעל הדוכן" (יריבי מקודם), שכעת קונן בקול נכאים. "רק בן התערובת - המלאי-סיני - זה שחילק לך טלית וסידור, אחרי 24 שנותיו בתפקיד - רק הוא יודע את סדר התפילות טוב מאיתנו, בשבילו עכשיו זה שיא העונה."

 

לדברי מארחי - אותו פרנס הקהילה - שעל הדוכן, נקרא פרננדז. יהודי כמובן. שמו הוא הנפוץ בשמות הרחוב, שבו כל החנויות ה"כבדות" שלו. בהיותו שריד לקהילה מפוארת, הפך לעשיר מספר שתיים במושבה ההולנדית. קוקה-קולה ופורד שלו - וגם לא מעט… פילגשים. מי זוכר כאן את ימי "אנו באנו" - ימי כיבוש הביצות?

 

כך, בלחישות, לנוכח הרעש שיצרנו, הובהרו לי חוקי המשחק המקומי. יישוב יהודי קהילתי קטן -כמאתיים יהודים כשרים, רובם נשואים לכושיות - אימץ לעצמו אורח חיים המזכיר קיבוץ שיתופי, עם רכילות כדבק מאחד.

התיבה במוזיאון ישראל. מחשבת פתאים צצה לה, לשוב ולעלות לדוכן

 ***

את ליל הסדר, יחד עם כל עם ישראל, כבר עשיתי ליד שולחן בית משפחת קופינסקי. לנוכח אזלת היד להבין את הטקסט, שעטנז יהודי-ספרדי-פורטוגזי - הסתפקו בני הבית ב"מה נשתנה" ו"שפוך חמתך", ויחד הסתערנו על המצות,  ומרק הקנידלך, שהכינה אשתו הכושית של מארחי. גם מעבר להררי החושך - ריח האוכל גבר על חשיבות פרקי ההגדה.

 

למחרת, שוב בבית הכנסת המסויד לבן מבפנים ומבחוץ, זכיתי ליחס שונה לחלוטין. בתור האורח המכובד מציון הועליתי לבימת המהגוני המעוצבת, המוקפת עמודים חרוטים. שם, על הדוכן, בפעם הראשונה בחיי, קראתי - בעזרת מחוש הכסף של היד המורה — את מגילת הפסח. זה היה רגע מרומם של חזרה למקורות. מאז הברית שנעשתה לי בינקותי, לא התקרבתי כך אל ארון התפילה של האלוהים. רק שחרור הכותל העניק לי תחושה דומה. הבנתי את נדירות הרגע אגב ביקור אמיתי בגולה נמחקת, הנלחמת לשווא בציפורני הזמן.

 

ארבעה עשורים חלפו מאז אותו "ליל הסדר", עד שהוזמנתי לאירוע דומה בבית אחותי בירושלים. כנהוג בכל ליל סדר חילוני, כאשר מילות הטקסט הסתומות מאיצות בנו לברוח אל זרועות הגפילטע והחרוסת, שבות מחשבותיי כל שנה אל הביקור הייחודי במושבה המרכסיסטית על גדות האמזונאס. אצל שרידי השבט ה-12, בפלנטה שכוחת אל, בה למדתי את הכלל המאחד את כלל הפזורה היהודית, קודם תקרובת - אח"כ חד גדיא.

 

למחרת, הפתיעה אותי אחותי בהצעה. "בוא למוזיאון ירושלים, המחודש, תוכל לראות בו  בית כנסת שהובא על תכולתו מהכפר בו נולד אבא באוקראינה!". הפיתוי נשמע לי דמיוני, ידעתי כי בכפרו של אבי היו מעט משפחות ולהן בית מרזח - אך בית-כנסת?! לכן נעתרתי להזמנה ולו כדי להעמידה על טעותה.

 ***

הביקור במוזיאון המחודש אכן מרחיב את הלב. נעים לחזור ולראות את המוצגים בהם התאהבנו פעם, כמו גם לגלות את כל הרכישות החדשות, וביניהן, ארבעה בתי כנסת נטושים, שפרנסי המוזיאון ואוצריו, פירקו והביאו, על תכולתם, מקצוות עולם. כאן הם נבנו מחדש, ככל האפשר במידותיהם המקוריות.

 

בית כנסת אחד, היכל עץ קטן מכוסה בציורים ממסד עד טפחות, נשמר בזכות היותו מתבן לבהמות. דווקא אחותי היא שהתאכזבה. שכן, כצפוי, בתצוגה לא הוזכר כלל הכפר קרונין - בו נולד אבי, אך הוזכר בית כנסת אחר בעיירה גרמנית בשם הורב. לעומתה, דווקא ציפיותיי התרוממו. למראה בית הכנסת הבא. הוא הובא מקוצ'ין בהודו. אמנם לא היה זה היכל האבן הידוע בו זכיתי פעם לבקר, אך מאחוריו הבחנתי בשם נוסף.... סורינאם!

 

הדפתי כל מכשול ועצור נשימה חשתי קדימה כדי לגלות את הבלתי אפשרי. בדחילו קרבתי ומצאתי עצמי על סיפו של "נווה שלום", אותו בית כנסת נידח, אליו חוזרות מחשבותיי בכל ליל סדר מאז ביקורי בו. לפתע נסגר המעגל - שבתי 36 שנה אחורה, אל הביקור המוזר בפרמריבו - אשר מעבר לנהר הסמבטיון.

 

מולי צפה תפאורה מוכרת שהחזירה אותי אל סיפוריו של מארחי דאז, מר קופינסקי. אודות בית הכנסת העתיק ביותר בין לונדון לשנחאי. אודות ה"ג'ודן סוואנה", או "ירושלים שעל הנהר" - מושבת יהודים הולנדים שנבנתה לפני 373 שנה בג'ונגל, בין מטעים חקלאיים בעלי שמות תנכ"יים כמו: גושן, דותן, תבור, חברון ובאר שבע. עמדנו ממש באמצע אותו מבנה לבן עם חלונות מעוגלים - אליו הגעתי במחצית חיי. אותו ארון קודש, אותה נברשת הולנדית מרשימה ואותם ספסלי תפילה ואביזרי מסורת, בחסותם התנהלו שברי הדיאלוגים אותם זכרתי. תחושה אמיתית של דז'ה וו שיכרה אותי.  אם מוחמד לא חזר אל ההר - ההר הגיע אליו! 

 

במוזיאון ישראל. אותו ארון קודש, ואותה נברשת הולנדית מרשימה  

***

נפעם מעוצמת תחושותיי קרבתי אל בימת המהגוני המגולפת במרכז האולם. הושטתי יד אסורה ונגעתי במעקה. המגילה ממנה קראתי נעדרה מהדוכן הממורט, וגם מחוש הכסף. אחותי עמדה למראי משותקת מהצד. האינסטינקט משך אותי להרים רגל ולעלות לבימה לסגירת מעגל וחשבון. רק חבל אזהרה סביב, על שורת עמודים, הבהיר למי שיהין - כי נמתח במכוון, כדי למנוע מיהודים להתאחד עם בוראם.

 

כך, בלב המוזיאון, שוב בלי כובע, כאשר מבצרו הפך להיות מבצרי שלי, הבזיקה בי מחשבת פתאים, לו רק ניתן היה.... הייתי עולה עכשיו לדוכן, לדו-קרב הסופי, עם אותו פרננדז חצוף - גביר המושבה!  

 

צילומים: יונתן טל