יש מי שזכו ל-400 מיליון ש"ח הטבות במס על חשבון כולנו, ויש מי ש"זכו" לחזות במיגונית ניידת משך שעה שלמה, שהוסעה עם שיירת ראש הממשלה לערד. מה רבו מעשיך נתניהו.

 

זהו סיפורה של ישראל ימים אלו - אומה השבויה כבת ערובה בידי מושחתים, חסרי מוסר ומצפון, בה בריתות פוליטיות הן חזות הכל, שגם 10 דגלים אדומים של הרמטכ"ל לא יזיזו.

 

אבל סיפור המיגונית בערד הוא אירוע שונה, משול ל:"אם אין לחם תאכלו עוגות" של התקופה. רודנים לא רק רוצים לפרק דמוקרטיות, הם קודם כל מפרקים את הקשר לעם ולאזרחי המדינה - ראש הממשלה מגיע לערד, עיר בה ראש העיר שיבח בזמן מלחמה את הפיכתם של מקלטים לבתי כנסת, וצמצם את המיגון שגם ככה בקושי קיים, ומטיף להתמגנות בעודו מלווה במיגונית ניידת, מוקף באזרחים ללא מיגון ששרדו פגיעה קשה, נושא הצהרה ועוזב יחד עם המיגונית.

חוסן עאלק. מפרק החוסן הלאומי.

 

נתניהו לא סתם מקיף עצמו בחלאות: בלשכתו יש אוסף מיוחד, האחד תחת צו איסור פרסום על פרשה חמורה ביותר, השני מכר את המדינה עבור בצע כסף, השלישי הדליף חומר מודיעיני מסווג וסיכן חיים של חיילים וחטופים והרביעי חבר בדעותיו לאשתו שרה, וחושב שמרוקאים הם בבונים - הוא אוהב אותם כאלה, נאמנים אליו, לכוח ולצ'ק, במקום למדינה. כאלה שלא יכאב להם על קריית שמונה, על בארי ועל ערד.

 

המיגונית ונתניהו בערד. מפרק החוסן הלאומי (מתוך FB)

*** 

בתחילת המלחמה תוך כדי הסיורים בצפון ובדרום, הבנתי את מצב המיגון הקשה, בעוד שר האוצר שלנו בזז את הקופה הציבורית בשביל חברים שלו, והצהיר שהוא לא רוצה מיגון בשלל הצהרות: "שבעזה יתמגנו, לא אצלנו", "נגמר הסיפור של השקעה במיגון בשדרות", "אנחנו לא בונים יותר מיגון לעוטף", המציאות דיברה: לשליש מהמדינה אין מיגון כלל, שליש נוסף עם מיגון חלקי ומוגבל (מקלט שכונתי או קרוב), רק שליש ערוך, והרבה בזכות הרשויות ולא בזכות המדינה.

 

20 שנה תכננו את המהלך מול איראן (במקום לפעול לפני שתהיה מדינת סף גרעינית), אבל את מיגון העורף? זה נזק משני עבור מי שחי בבונקר האטומי של החבר המיליארדר שלו ומסתובב עם מיגונית ניידת צמודה.

 

אספר פה על שלושה מפגשים מטלטלים עבורי בשנת 24: האחד, סיור בעתיקות באשקלון, בו פגשתי אדם מקסים, שסייר איתנו והסביר איך זה לחיות בשכונה ללא כל מיגון זמין מול ירי ללא זמן התמגנות, לחיות בסיוט ולהמתין לרע מכל. אם את מבוגרת שמתקשה, או אדם עם מוגבלות שאפילו לחדר המדרגות לא יכול/ה לצאת, נשאר לך רק חרדה ותפילה. יצאנו מהסיור הזה כאובים מאוד.

 

המקום השני היה קיבוץ כברי, מאלו שלא פונו וסמוכים לישובים שפונו, ולפיכך, על פי ההיגיון של המדינה - לא קיבלו מענים. גם הם באפס התרעה, מי מיגנו את גני הילדים? הם; מי דאגו לכל צרכי המיגון בישוב? הם, כי לא היתה מדינה. סיירתי שם בגני הילדים, פגשתי את הילדים המתוקים והקטנים, לא הבנתי איך משאירים אותם לדאוג לעצמם באפס זמן התרעה, איזו הסרת אחריות.

 

המקום השלישי, הוא ביקור אמינה אל חוסייני, ילדה בת 7, מהפזורה הבדואית ליד ערד, שנפגעה במתקפת הטילים הראשונה מאיראן באפריל 24. הגעתי לבקר אותה בסורוקה לאחר הפציעה, היא היתה במצב קשה, את הדמעות של אמא שלה לא אשכח.

פשוט להם, לא היה להם שר שיסחט עבורם תקציבים ויאיים בפירוק ממשלה של נאשם שחושש מהמשפט שלו, אז אין מיגון ואין מדינה.  

*** 

לכן הקמתי את השדולה למען מיגון בכנסת, הזמנו אליה מכל הארץ, הגיעו מהצפון והדרום, מכל סוג של מרחב, פעילים וארגונים, הצפנו את הנושא והיה מרגש וחשוב. מאז אני פונה לא מעט בבקשות לדיונים בנושא, כמו היעדר מיגון חיילים בסדיר וחמ"לים של תצפיתניות; הצעות לפתרונות שלמדתי מרשויות מקומיות או אזרחים פעילים, שאילתות, בעיות המיגון בנגב ועוד.

 

אבל האמת? לא אכפת להם, זה לא אומר שאפסיק לנסות ושנפסיק לדרוש, אבל מנהיגות שאוהבת את האנשים שחיים פה, או שלפחות אכפת לה מהם - אין לנו. ההכרה הזאת חשובה עבור התיקון המיוחל.

 

אביחי שטרן. זעקה שאומרת: די! (מעוד ה-FB שלו)

***

העניין עם מיגון, שהוא הזדמנות, הוא סיבה מספיק טובה וחשובה להאצת התחדשות עירונית, לטפל בבניינים על השבר הסורי אפריקאי, לקדם בנייה ירוקה, לטפל בבעיית הדיור ולחדש את מה שכבר מזמן היה צריך, כמו גם העניין עם מיגון קהילתי שהוא מזמין אותנו לפיתוח מרחבים בעירוב שימושים שטובים לכולנו גם בשגרה.

 

וגם אם כל זה כבד על הממשלה הזאת, בעלות 400 מיליון ש"ח הטבות מס ליו"ש היו מיגוניות בכל הארץ; בעלות של 4 מיליארד קואליציוניים היו מציבים מקלטים בכל כך הרבה מרחבים נטולי מיגון, בעלות של 1 מיליארד ש"ח מתקציבי הביזה והקומבינות של המסחרה ביהדות, לא היה נשארים חמ"לים לא ממוגנים.

מבינים? שנתיים וחצי של הפקרה. שכחו מה זה להיות יהודים, ועוד יותר, מה זה להיות בני אדם.

 

אבל אתם יודעים איך רודנים נופלים? כשהניתוק כבר זועק עד שהגרון נחרך, כמו זעקתו של אביחי שטרן השבוע, זעקה שאומרת די! שנשמע בכל הארץ. זעקה שגורמת לכולנו לבכות מכעס וכאב.

אין כבר למה להתחנף, לשמור בבטן, לנסות לפשר, אין. זה ניתוק שחוצה כל היגיון. והניתוק הזה יביא לנו את השינוי.

 

אז לך, תסתובב לך עם מיגונית ניידת, לך איתה לכל מקום. סמל לניתוק. סמל לשינוי.

 

מגיע לנו טוב יותר. וזה בוא יבוא.