על דיון חירום בכנסת בנושא פגיעות טקסיות

 

*אזהרת טריגר*

 

"אני זוכרת את עצמי כבולה לאיקס על הקיר, ידיים ורגליים באזיקים קרים… מטושטשת מחומרים שכפו עלי. אני צורחת, אבל יוצאת ממני רק גניחה חלשה. הם רבים, אני אחת… בשלב מסוים הפסקתי לספור."

 

כך תיארה ע׳, בעדותה שנמסרה במצלמה סגורה, בוועדת הכנסת (23.3).

 

בזו אחר זו נשמעו ארבע עדויות. ארבעה סיפורים שונים, חיים שונים, שמתחברים למציאות אחת: פחד, בדידות והבנה ברורה של המחיר שהן עלולות לשלם - לדבר זה להסתכן.

אותן מילים חזרו: סחר, פדופיליה, אונס, משוגעת, אנשים חזקים, צו איסור פרסום, הריונות, נכויות, קשירות.

 

הדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, בשיתוף הוועדה לענייני צעירים, בראשות ח״כ מטי צרפתי הרכבי, ובהשתתפות ח״כ נעמה לזימי ועדי עזוז, עסק בריבוי עדויות על פגיעות מיניות טקסיות מאורגנות ובאופן בו המדינה מתמודדת איתן. או לא מצליחה להתמודד.

 

מעל הדיון ריחפה עננה. כבר בתחילתו הוזכר כי פגיעות טקסיות הן קטגוריה נפרדת, כזו שמעורבים בה לעיתים אנשים עם כוח והשפעה. המשתתפות בדיון דיברו על עדויות, דפוסים, קווי דמיון. אבל בנוסף, נציגות הפרקליטות והמשטרה דיברו על הקושי באיסוף ראיות. מעט מאוד תלונות מוגשות במשטרה, רובן על אירועים שהתרחשו לפני עשרים שנה. הבעיה לטענתן אינה משפטית אלא ראייתית. יש כלים ומתבצעות חקירות, אבל יש קושי להוכיח.

 

חברות הכנסת ונציגות הארגונים הדגישו את הצורך למצוא את הדרך לצמצם את הפער בין עשרות רבות של עדויות לבין מיעוט התלונות במשטרה ואפס כתבי אישום עד כה.

 

מהדברים שנאמרו בחדר עלתה תחושה קשה: כנראה שפגיעות טקסיות ממשיכות לקרות כאן ועכשיו. יש ילדים וילדות שנפגעים גם ברגעים אלה ושאם רק נרצה מספיק אפשר לעצור את זה מיידית.

זיכרונות מציפים, הכאב והעצב התערבבו עם הכעס והחרדה. (איור אילוסטרציה: שאטרסטוק)

 ***

העדות הראשונה של א', נמסרה באנונימיות. א' תיארה פגיעות מתמשכות בתוך מערכת סגורה: ניסויים רפואיים, סחר ופגיעות חוזרות לאורך זמן. בעדות השנייה של ע׳, התיאור הפך מוחשי יותר, אך הסיפור לא הסתיים שם. לאחר שפנתה למשטרה כבר בשנת 2021, "התיק נסגר כי לא האמינו שזה יכול להיות". גם לאחר פתיחה מחודשת של התיק, "לא נעשו פעולות חקירה והתיק נסגר שוב". שוב ושוב נדרשה לחזור על הדברים בפני חוקרי וחוקרות משטרה שונים, שוב ושוב בלי שמישהו מחזיק אותם איתה ועבורה.

 

ש׳, בעדותה, לא שיתפה על העבר אלא על ההווה. סיוט שלא נגמר. "שבוע וחצי קשים עברו עליי… הכאב והעצב התערבבו עם הכעס והחרדה. זיכרונות מציפים, פלשבקים, שחזורים." והדגישה שאם המשטרה לא תעשה את עבודתה, הנפגעות ימשיכו להיחשב כמשוגעות, והזויות בעיני הציבור. "מי שומר עלינו? מי מגן על הילדים במדינת ישראל?" היא שאלה "עזבו את הצדק - חשוב יותר שנרגיש בטוחים".

 

ואז, טס מאיר עלתה לזום. טס דיברה בפנים גלויות ובשם מלא. היא רצתה לדבר, לשתף על הפגיעות של עצמה ולזעוק את זעקתה של חברתה שושנה סטרוק ז״ל. אבל ככל שרצתה לשתף יותר, כך הושתקה שוב ושוב בשל צו איסור פרסום. חברות הכנסת התנצלו בכנות, אבל לא יכלו להפר צו של בית המשפט. התחושה הייתה של תסכול עמוק, של שיח שנחסם מבפנים. שצו איסור הפרסום מגן על התוקף ולא עליה. זה כאב ותסכל אבל, בזכותה, הדיון בכנסת הפך בן רגע למיקרוקוסמוס של המרחב שבו מתקיימות ומתאפשרות הפגיעות האלו: הליכה על ביצים, שדה מוקשים של איסורים, פחדים, השתקות ובחירות בלתי אפשריות.

*** 

לאורך הדיון עלו שוב ושוב דרישות קונקרטיות: מסגרות הגנה ייעודיות לנפגעות, אפשרות לעדות בטוחה ואנונימית, הפחתת בירוקרטיה והנגשתה, הכשרה לאנשי מקצוע, תיאום בין מערכות והקמת יחידת חקירה ייעודית. הידע קיים, ההמלצות קיימות אבל הפער ביניהן לבין המציאות מעלה דמעות של תסכול, זעם, פחד ודאגה.

 

ח״כ מטי צרפתי הרכבי שאלה איזה מענה המדינה יודעת לתת למי שבוחרות להעיד. ח״כ נעמה לזימי חידדה שהמשפט אינו חזות הכול, ושיש מצבים שבהם עצם קיומה של תופעה מחייב פעולה גם כשהכלים המשפטיים מוגבלים. ח״כ עדי עזוז הצביעה על היעדר תמריץ לפנות ועל המחיר שנפגעות משלמות גם כשהן בוחרות לדבר. חברות הכנסת ניהלו דיון רציני, קשוב, מדויק. אבל, גם מתוך הדיון עולה בבירור שהשיטה מגבילה. בתוך המרווח הזה  נשארים נשים וילדים, בין פחד לבין עדות.

 

"אני כאן כי יש מי שעדיין שם", נאמר באחת העדויות. "אסור לנו לשתוק."

 

***

אחרון וחשוב - נפתח מוקד ייעודי לפגיעות מיניות טקסיות, המופעל על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. מספר הטלפון: 052-3468541.