מרץ 2026. עשן המערכה מול איראן טרם התפזר, אך כבר עתה ברור כי פני המזרח התיכוןהשתנו ללא הכר. המבצע הצבאי האחרון הותיר את הרפובליקה האסלאמית פצועה אנושות: תשתיות האנרגיה והכלכלה שלה מרוסקות, ויכולות ייצור ושיגור הטילים שלה ספגו מכה שייקח שנים לשקם. עם זאת, בקומה העליונה של השלטון בטהראן, "המעגל הראשון" שרד. המשטר נותר לכיד, והאורניום המועשר שנותר בבונקרים של אתרי הגרעין משאיר את איראן כ"מדינת סף" שיכולה לפרוץ לפצצה בכל רגע.

כעת, כשהעולם נושא עיניו לפתיחת מצרי הורמוז – עורק החיים של הכלכלה העולמית – השאלה היא כבר לא מי ניצח בשדה הקרב, אלא איזו מציאות גיאופוליטית תצמח מתוך ההריסות. הניצחון האמיתי לא יימדד כנראה בנפילת המשטר, אלא במניעת היכולת שלו להקרין כוח ולזרוע טרור מחוץ לגבולותיו.

שלושת התסריטים ליום שאחרי

ישראל וארה״ב ניצבות בפני שלוש דרכים מרכזיות לסיום הלחימה, לכל אחת מחיר אסטרטגי שונה:

הפסקת לחימה ללא הסכם: במצב כזה, איראן תפעל במוד חשאי ותאיץ את תוכנית הגרעין שלה תוך דיכוי פנימי אכזרי. עבור ישראל, המשמעות היא "כיסוח דשא" אינסופי ופעולות מניעה יקרות. מדינות המפרץ, שיחושו חוסר ביטחון, עלולות לרוץ לבריתות נפרדות עם המעצמות, או להתחיל במרוץ חימוש גרעיני משלהן.

הסכם מלא (פירוק תשתיתי): זהו "תסריט הזהב". הסרת סנקציות תמורת הגבלת כמות וטווח טילים ופיקוח חודרני על הגרעין. זהו המסלול שיאפשר לישראל להתמקד בשיקום פנים ובצמיחה, ויוביל אולי להקמת "נאט"ו מזרח-תיכוני" בהובלת ירושלים וריאד. הסבירות לכך אינה גבוהה.

מודל ה"קירור" (הסכם חלקי): שקט תמורת הפשרת נכסים. הגרעין יושעה, אך תשתיות הטרור והפרוקסי יישארו על כנן. ישראל תיאלץ להמשיך בפעולות מניעה "מתחת לרדאר", בעוד מדינות המפרץ ימשיכו לרקוד על שתי החתונות – סחר עם איראן לצד ביטחון ושקט עם ישראל.

מעצמה בודדה בצריח?

ההצלחה הטכנולוגית והצבאית של ישראל, שהפגינה יכולת ניהול מערכה אווירית קטלנית מתמשכת בטווחים של 1500 ק״מ תוך חדירה לבונקרים וסיכול בכירים באמצעות חימוש מדויק מוכוון מודיעין, מיצבה אותה כמעצמה צבאית מובילה בעיני האזור והעולם. אם ישראל תיתפס כמי שהביסה את איראן ופגעה ביכולתה להקרין כוח, מעמדה כ"שומרת סדר אזורי" יתחזק מול ארה"ב ואירופה. אפילו מול סין ורוסיה.

אך כאן טמון המוקש: "פרדוקס הביטחון המפרצי". העוצמה המוחלטת של ישראל עלולה לעורר חשש בקרב השכנות במפרץ. ללא האיום האיראני שיאזן אותה, ישראל עלולה להיתפס כ"הגמון" חדש שמתעלם מהאינטרסים הערביים או מהסוגייה הפלסטינית.

במקום ברית הגנה אזורית, אנו עלולים לקבל "נורמליזציה קרה". מדינות המפרץ עשויות לנקוט באסטרטגיית "גידור" – התקרבות מחודשת לאיראן המוחלשת, או לסין כדי לאזן את ישראל. במצב כזה, ישראל תמצא את עצמה "מנצחת בקרב אך מבודדת בשלום" – חזקה צבאית אך חלשה פוליטית.

גם בזירה הבינלאומית, הצלחה גדולה מדי עלולה להפחיד את בירות המערב מפני "ישראל בלתי ניתנת לריסון". התוצאה עלולה להיות לחץ כבד לוויתורים מדיניים כואבים כ"פיצוי" שנועד להרגיע את האזור.

ישראל ניצבת בפני רגע היסטורי: האם תדע לתרגם את העוצמה הצבאית האדירה לשותפות אזורית אמיתית, או שתיוותר כמעצמה בודדת בצריח, מוקפת בחשדנות מצד אלו שהיו אמורים להיות בעלות בריתה הקרובות ביותר?